לב בקופסה

לב-בקופסה (1)

לב בקופסה- לחצו לרכישה

פרולוג.
קולין יאנג היה הגבר של חיי. מהרגע שהעיניים שלי פגשו בשלו, בקפיטריה של התיכון, ידעתי ש"אכלתי אותה". במיוחד כשחבורת המעריצות המקרקרת שלו הופיעה ונמרחה עליו באופן מעורר רחמים למדי. כן, קולין יאנג היה הבחור שכולן רצו. בין אם היית מעודדת נלהבת של קבוצת הפוטבול, שבה שיחק כקפטן, ובין אם היית נערה ממוצעת שחורשת שעות בספרייה ומקווה להתקבל לאוניברסיטה, כמוני למשל. לכולנו היה חלום משותף, והוא – לפגוש מקרוב את השפתיים הבשרניות ההן, שחייכו אליי באותו יום שני בצהריים וגמרו לי על הלב.
יכולתי להישבע שהוא לא שם לב אליי, שהוא חייך למישהי אחרת. הוכיתי בהלם לא פחות, כשניגש אליי אחר כך במסדרון, נשען בנונשלנטיות על דלת הארונית שלי ושאל בשקט אם לא יהיה לי אכפת להיפגש אחר הצהריים ולעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה. אני די בטוחה שהוא אמר מתמטיקה, אם כי יכול להיות שזה היה ספרות או היסטוריה. בשלב ההוא המוח שלי הפך לעיסה. הנהנתי בחיוב. הוא צחק ואמר שיגיע אליי הביתה בסביבות חמש. הנהנתי שוב. הוא הפנה לי את גבו ונעלם.
חזרתי לחשוב בבהירות אחרי שעה, פחות או יותר. השאלה החשובה שעמדה על הפרק היתה מה ללבוש. האמת היא שכעסתי על עצמי. תמיד זלזלתי בבנות שמאבדות את הראש ומשקיעות את כל זמנן בבחירת מלתחה במקום לדגור על הספרים ולהוציא עוד מאייה.
איך הפכתי לאחת מהן בשלושים שניות?!
האשמתי את ההורמונים של גיל שבע־עשרה (ביולוגיה נשמעה כמו הסבר הגיוני למצבי המביך), בחרתי בטי־שירט לבנה ובמכנסי ג'ינס (צמודים, יש גבול כמה מרובעת אני יכולה להיראות) ונשבעתי לעצמי שלא אגמגם כשבדלת יופיע קולין.
כמעט הצלחתי. כשהפעמון צלצל, זינקתי מהספה, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהתעקש להשתולל כמו מטורף, הודיתי לאל על השעות הארוכות שבהן ההורים שלי נמצאים בעבודה ואינם בבית, פתחתי את הדלת בחיוך וקפאתי. הפה שלי דווקא נפתח במטרה לשחרר איזו מילה או שתיים. 'שלום' היתה יכולה להיות מילה מתאימה. אפילו 'היי' ואולי 'מה נשמע?'. במקום זה עמדתי שם, אילמת, מול העיניים הכחולות, השער הבלונדיני והריח של הבחור שהרגע יצא מהמקלחת (אחרי אימון, אם הייתי צריכה לנחש).
קולין צחק. שוב.
"את מתכוונת להזמין אותי להיכנס?" היה מה שהוא בחר לומר. הנהנתי כמו מפגרת ותהיתי אם הוא מתחרט על כך שביקש עזרה דווקא מהבחורה המטופשת שעמדה מולו. הובלתי אותו לחדר שלי והשארתי את הדלת פתוחה, כאילו שמשהו יכול לקרות ביני לבין… טוב, לבין הבחור השווה הזה, שהתיישב על המיטה שלי ותקע בי מבט בוחן.
"אז," מלמלתי כמו מטומטמת, "אמרת…"
"אני רק רוצה לוודא משהו." הרצינות בקולו גרמה להתכווצות בלתי נשלטת בכל מיני איברים פנימיים בגופי.
"כן?" מלמלתי שוב וקיללתי את עצמי בפעם האלף.
אני לא מת על זה." הוא זז במקום באי נוחות. גם אני לא מַתּי על זה באותו רגע. "ואם את חושבת ללכת לספר לכולם…"
"לספר לכולם מה?" מה הוא כבר חושב שהולך לקרות כאן?
"את יודעת. שאני…" הוא הרים את ידו ומשך לאחור את שערו הלח. שילבתי ידיים בתקווה לייצב את העמידה שלי, לא רציתי שיראה את הברכיים שלי רועדות.
"שאתה…"
"לא כל כך מבין."
באותו רגע לא כל כך הבנתי בעצמי מה הוא רוצה ממני. "מה לא כל כך מבין?"
"את ה… את יודעת."
"לא," כיווצתי את הגבות, "אני לא יודעת."
"את כל השיט הזה של בית הספר." הוא ניסה להישמע אדיש, אבל קלטתי את מה שאמר וגם את זה שהאדישות שלו היתה מזויפת לגמרי.
"אז אתה צריך עזרה?"
"אני מניח." הוא שלח את הידיים שלו לאחור, נשען עליהן, והחולצה שלו התרוממה בדיוק מעל לקו המכנסיים וחשפה את פלומת השער שירדה בקו ישר ומושלם אל הגומי של תחתוניו. בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה לבלוע את הרוק שלי ולנסות להפסיק לדמיין מה מתחבא מתחת לתחתונים. היה לי מושג די טוב, בתיאוריה. ראיתי תמונות של בחורים שלא לבשו כלום ושמעתי פה ושם דיבורים של בנות אחרות במלתחות אחרי שיעורי ספורט, אבל מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור והניח לחולצה שלו להתרומם ככה. או־קיי, מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור.
"הלו?" קולו של קולין החזיר אותי במכה חדה מארץ הפנטזיות שהפלגתי אליה. "את שומעת את מה אני שאומר לך?"
"בטח. בטח. אתה צריך עזרה." גם אני הייתי צריכה עזרה באותו רגע. של פסיכיאטר.
"אז מה הסיכוי שאת ואני נגיע לאיזה הסדר?"
"הסדר?"
"את יודעת. את תעזרי לי עם השיעורים שלי, ואני אעזור לך עם ה…" הוא הטה את ראשו הצדה וחייך חיוך שנראה זדוני לגמרי. "עם מה את צריכה עזרה?"
המחשבות שלי התערפלו, והלחיים שלי האדימו בשנייה וחצי, והרגשתי כאילו הפנים שלי עולות באש. "למה אתה חושב שאתה יכול לעזור לי במשהו?"
"סתם, ניחוש פרוע." הוא קרץ . "כולם צריכים עזרה במשהו."
"לא אני," עניתי מיד והידקתי את שילוב הידיים שלי.
"באמת?" הוא חייך וחשף שיניים לבנות, בעודי נאבקת לנשום באופן סדיר.
"באמת." ניסיתי לא להתנשף בקול. "לא צריכה עזרה, מסודרת כאן. תודה."
"אני לא יכול לשלם לך." הוא התיישר, והחולצה שלו שוב כיסתה את מה שחשף רק לפני רגע.
"אתה לא צריך."
"אז אני מניח שסיימנו כאן." הוא התרומם באטיות וגרם לי לצעוד לאחור.
"מה?" בהיתי בו, גבוה ממני לפחות בראש.
"קיוויתי שנגיע לאיזה הסדר." הוא נשמע מתוסכל.
"למה אנחנו צריכים הסדר?"
"מה זאת אומרת?" הוא נעץ בי את עיניו הכחולות.
"אמרת שאתה צריך עזרה."
"אין לי מה לתת לך בתמורה." מבטו החמור קדח לתוכי.
"אני לא צריכה תמורה."
"אני לא צריך טובות."
"לא," נשמעתי מעט יותר בטוחה ממה שהייתי באמת, "אתה צריך עזרה."
"למה, לכל הרוחות, שתעזרי לי?"
"כי ביקשת."
"את מוכנה לעזור לי רק כי ביקשתי?"
"אה… כן."
"את אמיתית?" הוא הטה שוב את ראשו, בוחן אותי כאילו היו לי שלושה ראשים.
"עלבונות לא יהיו הדרך להשיג ממני עזרה," התמרמרתי.
"סליחה, אני פשוט לא רגיל לבנות כמוך."
"אתה מתכוון לבנות שלא מריירות עליך ומאבדות את החולצה, לפני שאתה אפילו מבקש?" תקפתי, המומה שהמילים הללו יצאו מפי.
"כן. בדיוק מה שאמרת." הוא צחק, וצחוקו נשמע קסום. אני אולי לא מאבדת את החולצה, חשבתי לעצמי, אבל בהחלט עלולה לרייר.
"לא התכוונתי להעליב אותך."
"לא העלבת. אני יודע על מה את מדברת." הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסי הג'ינס הבהירים שלבש. "אז את חושבת שאולי תוכלי…"
"אוכַל," השלמתי את המשפט שלו. הרגשתי שהוא לא נהנה להתחנן, "אבל תעשה לי טובה אחת."
"בטח." הוא משך בכתפיו הרחבות.
"אם אני משקיעה את הזמן שלי, תעשה מאמץ ואל תבריז לי כשאנחנו קובעים. אתה לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מכירים. כשאנחנו בבית הספר, אני מתכוונת. אני בטוחה שאתה לא שש להסביר לכולם מה לך ולחנונית מהספרייה, אבל אל תבריז לי. הזמן שלי יקר לי. בבקשה, תדאג שיהיה יקר גם לך." הבטתי בו במבוכה. מאיפה היה לי האומץ להכתיב את התנאי הזה? אני לא יודעת, אבל הכתבתי אותו, וקולין הסכים מיד.
"הזמן שלך יקר," הוא הנהן, "ואת לא 'החנונית מהספרייה'." שפתיו נמתחו לחיוך מקסים.
"אין לי שום בעיה להיות ה'חנונית מהספרייה' אם זה יכניס אותי לאוניברסיטה," התוודיתי בשקט.
"אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להתקבל." הוא גרם לי להסמיק.
"עם מלגה," חידדתי את הנקודה. הדרך היחידה שבה יכולתי להתקבל לאוניברסיטה שרציתי היתה אם הם היו משלמים עליה.
"הבנתי."
"במה אתה רוצה להתחיל?"
"במתמטיקה." הוא שלף יד אחת מכיס המכנסיים וגירד בראשו. "המבחן של יום שישי הולך להרוג אותי."
המבחן של יום שישי ממש משחק ילדים, חשבתי לעצמי, אבל סתמתי את הפה. "בוא נתחיל." סימנתי בראשי לעבר שולחן הכתיבה הכבד שעמד בפינת חדר השינה שלי. המחשבה שנשב צמודים זה לזה גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. שיט, שכחתי משהו.
"אביא עוד כיסא מהמטבח." חייכתי במבוכה.
"נשמע כמו רעיון טוב," קולין הקניט אותי והתיישב על כיסא העץ הבודד שניצב בחדרי. יצאתי אל המסדרון ונשמתי עמוק.
קולין יאנג, בחדר שלי, ואני מתנהגת כמו ילדה.
הוא רק רוצה שתעזרי לו, טמבלית. הקול הפנימי שלי החזיר אותי למציאות במהירות. עצמתי את עיניי רק לרגע. אני ממש מקווה שלא עשיתי טעות. אני ממש, ממש מקווה שזה לא הולך להתנקם בי. שזו לא איזו בדיחה על חשבוני.

פרק 1.
"ויויאן הארט!" הצעקה שלי מהדהדת ברחבי הדירה הקטנטנה, "אנחנו הולכות לאחר!"
בוקר יום שני. המשמרת שלי עומדת להתחיל, ואם לא אגיע בזמן… אני אגיע בזמן. אם רק אצליח להוציא מהדירה את בת הארבע וחצי שמתעקשת, דווקא הבוקר, להחליף נעליים בפעם השלישית. או־קיי, היא מחליפה נעליים בכל בוקר, אבל היום התעוררנו מאוחר.
"סליחה, מאמא." היא מגיעה מתנשפת, על גבה תיק הגן שלה. שערה הבלונדיני אסוף בקוקו מתוח, ועיניה הכחולות נשואות אליי. "אני מוכנה."
היא לא נראית כמוני. באופן אובייקטיבי לגמרי אני יכולה להעיד שהיא לא קיבלה ממני את שערי הג'ינג'י הכהה, או את עיניי הירוקות, לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שאת המוח החריף שלה היא ירשה מהאדם הנכון.
"מהר, לאוטו." אני פותחת את דלת הבית ומזרזת את היצור הקופצני, שממהר לכיוון הטויוטה הכסופה והחבוטה שמכונה בפי כול מכונית. נועלת את הבית, חוגרת את ויויאן בכיסא הבטיחות שלה, מתיישבת מאחורי ההגה, מתפללת ומתניעה. תודה לאל.
אני משלבת להילוך אחורי ויוצאת מהחניה אל הכביש. בעוד שבע דקות אוריד את ויו בגן שלה, בעוד שתיים־עשרה דקות אתייצב למשמרת שלי, ועם טיפת מזל, אף אחד לא ישים לב. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את העבודה הזו. אמנם אני בסך הכול עוד מוכרת בחנות הרהיטים של משפחת בלנט, אבל זה המקום היחיד שהסכים לתת לי רק את משמרות הבוקר, והמשכורת הדחוקה משלמת את החשבונות. בקושי. לא שאני מתלוננת, אין לי זכות להתלונן. עשיתי את הבחירות שלי, אני נעזרת במשפחה שלי הרבה יותר משהייתי רוצה, אבל זה מה שיש. ויויאן שווה את זה. את כל ההקרבה, את כל ההפסדים.
"מאמא, הרמזור ירוק," ויו קוראת אליי מהמושב האחורי.
"סליחה, מתוקה." אני לוחצת על דוושת הגז וחוצה את הצומת. התנועה בבוקר יכולה להיות אכזרית. אם הייתי יכולה לבחור, היינו גרות באזור שקט יותר של העיר, אבל זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי. גרה באותו בית קטן מאז גיל שמונה עשרה, לא רחוק מהמרכז, במרחק נסיעה מהגן ומהעבודה.
העיר שלנו היא מקום מוזר לחיות בו. נדמה שעדיין לא החליטה אם היא עיירה קטנה, שבה כולם נכנסים זה לחייו של זה או עיר מודרנית ומתקדמת, שבה אנשים שומרים על מרחק בטוח ועל פרטיות מסוימת. רק שעה נסיעה מדאלאס. יש בה תיכון מצוין, תחבורה ציבורית נוחה ופארקים. בשנים האחרונות הבניינים הגבוהים צומחים בה בקצב מהיר ומשנים את הנוף לבלי היכר, אני מניחה שכך זה בכל מקום. משרדי ההיי־טק ומרכזי התרבות החדשים הם דרכה של העיר למשוך אליה תושבים חדשים.
"את חולמת." ויוויאן צוחקת בקול. כן, גם את הצחוק שלו היא קיבלה. מנוול, לא יכולת להשאיר לי משהו אחד?
"כולנו חולמים," אני עונה לה ומחייכת במהירות במראה. "על מה את חולמת?"
"על שמלה של אלזה." תשובתה צפויה.
"ליום ההולדת שלך," אני משיבה לה, כהרגלי. אין לי סנט אחד פנוי, מזל שהשמלה הארורה לא כזו יקרה.
"ואני רוצה עוגה של אלזה וטרמפולינה לחצר," היא מוסיפה.
"נראה בקשר לזה." הצחוק שלי מאולץ. היא תיאלץ להסתפק בשמלה. היא יודעת שלא אוכל לקנות לה טרמפולינה לחצר.
"הגענו," היפהפייה שלי קוראת בקול. אני מחנה במקום המוסדר, משחררת את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית, שולפת אותה מהכיסא ורצה אל הגן. גברת קולינס רגילה לעזור לה להיפרד מהר. ויויאן לא עושה בעיות.
"שיהיה לך יום נפלא," אני מנשקת את ראשה המוזהב.
"גם לך, מאמא." היא שולחת לי נשיקה באוויר, אני מעמידה פנים שתופסת אותה ומדביקה אותה ללחיי, יוצאת מהגן בריצה וטורקת את דלת המכונית. קדימה לעבודה.


שש עשרה דקות אחר כך אני נועלת את הטויוטה במגרש החניה של המרכז המסחרי, מקללת את הפקקים בכביש שגרמו לי לעיכוב ארוך מהרגיל ומחישה את צעדיי אל החנות, עושה מאמץ להתעלם מהשלט שתלוי ליד הדלת.
"להשכרה"
מר בלנט תלה אותו לפני עשרים ושמונה ימים, ומאותו רגע נכנסנו ללחץ. מה זה אומר, שעכשיו אצטרך לחפש עבודה חדשה?
הנרי, שעובד איתי כבר שנתיים, לא בזבז דקה ופתח את העיתון במדור הדרושים והתחיל להקיף בעיגול כל משרה שנראתה לו מתאימה. שנינו יודעים שזה לא יהיה פשוט. אנחנו מכירים מאז חטיבת הביניים, והנרי הוא פחות או יותר החבר היחיד שנותר לי מאותם ימים. אחרי הכול, שנינו היינו היורמים מהספרייה שחלמו חלומות גדולים ומעולם לא הגשימו אותם.
ויתרת על הכול בשביל המנוול ההוא ותראי מה קיבלת בתמורה.
אני פותחת את דלת החנות, הנרי נועץ בי מבט לא מרוצה ממקומו מאחורי הקופה. אני מושיטה לו את התיק שלי, והוא דוחף אותו מתחת לדלפק העץ הכהה.
"את יודעת," אני חוששת שהוא עומד להתחיל בעוד הסבר מתמטי שהוא אוהב, "את מאחרת עשרה ימים בחודש. בחישוב שנתי את מפסידה בערך חמש מאות עשרים ושניים דולר."
"בערך?" הדיוק בחישוב שלו גורם לי לחייך, "לא יכולת לעגל לחמש מאות?"
"את יודעת למה התכוונתי." נדמה שהוא לא אוהב את טון הדיבור שלי.
"כמה כוסות קפה הייתי יכולה לקנות בסכום הזה?" אני מטה את הראש בגיחוך.
"של סטארבקס?" הוא מכווץ את מצחו בעודו מחשב, אבל אני ממהרת לעצור אותו.
"זו היתה בדיחה."
"אה." הוא מושך בכתפו.
"מצאת עבודה חדשה?" אני משנה נושא, לשמחת שנינו.
"לא. את?"
"לא."
"חיפשת?" הוא מכיר אותי.
"לא היה לי זמן," אני משקרת בידיעה שהוא לא יגיד כלום.
"אה."
"אנחנו צריכים להרחיב את אוצר המילים שלך, יקירי." אני אוספת את רעמת השער האדומה שלי בקוקו מתוח ומסדרת קצוות סוררים מאחורי אוזניי.
"מר בלנט יגיע בעשר," הוא מעדכן אותי, "את רוצה לשטוף את הרצפה או לנקות אבק?"
אכן, בחירה קשה. מר בלנט, הבוס שלנו, הוא גבר בשנות השישים לחייו. אילולא בעיות הגב שלו, המונעות ממנו לנקות את החנות ולהזיז דברים כבדים, ייתכן שלא היתה לי עבודה.
"אבק," אני עונה בלי לחשוב על כך יותר מדי.
"או־קיי." הנרי מיישר את חולצת הכפתורים הלבנה שלו, שמונחת ברישול על גופו. השער החום שלו מבולגן כבכל בוקר. כשחושבים על זה, הנרי הוא לא בחור צנום וגמלוני, כפי שהייתי מצפה שיהיה. הוא גבוה, העיניים שלו חומות, וכשהוא מחייך הן מחייכות גם, וזה גורם לו להיראות לא רע.

לא הטעם שלי, אבל אני בטוחה שהוא הטעם של מישהי. "אתה צריך להסתפר," אני זורקת לעברו מבט, כשאני שמה את פעמיי לעבר המחסן למצוא מטלית, שאוכל לעשות אתה את העבודה שלי.
"בעוד שלושה ימים," הוא ממלמל בעקבותיי, כשאנחנו נכנסים אל המחסן, מוכנים לעוד יום של שעמום נוראי. כמה זמן נשאר לנו כאן? לאף אחד מאתנו אין מושג.

לא החזרתי לו!" ויויאן עומדת מולי באמצע הסלון במבט כועס, משלבת ידיים, ודמעות של עלבון זולגות על לחייה. אז משהו היא כן ירשה ממני. נפלא.
"גברת קולינס אמרה," אני עונה לה בקול שקט.
"היא משקרת!"
"ויויאן, גברת קולינס לא משקרת," אני מנסה לא להרים את קולי. הכי קל יהיה לשלוח אותה לחדר שלה – לחדר שלנו, אני מזכירה לעצמי מיד. בדירה העלובה יש חדר שינה אחד, שבו דחסתי מיטה לילדה שלי. כשקולין ואני שכרנו אותה לפני מה שנדמה כנצח, היינו רק בני שמונה עשרה, והיו לנו תכניות לעבור ממנה אחרי הלידה. תכניות שגנזתי מחוסר בררה. לפחות יש לנו חצר וחניה, אני מנסה לעודד את עצמי.
"הוא התחיל," ויויאן מתייפחת וקוטעת את זיכרונותיי.
"את יודעת שזה לא חשוב מי התחיל. אנחנו לא מרביצים."
"הגיע לו." היא מורחת את הדמעות בכף ידה הקטנה.
"בפעם הבאה אני רוצה שתיגשי לגברת קולינס ותבקשי עזרה."
"או־קיי."
"או־קיי." אני פורשת את זרועותיי במחוות פיוס. היא ממהרת להיצמד אליי ולהניח את ראשה על בטני, מזכירה לי, בחיבוק אחד, למה הכול היה שווה.
"אני אוהבת אותך, מתוקה," אני לוחשת אליה. "בואי נכין ארוחת ערב."
"אני רוצה פיצה." היא מושכת באפה.
"אנחנו יכולות להכין." אני אף פעם לא מבזבזת כסף על טייק אווי. לא עם כישורי המטבח שיש לי.
"אני רוצה לראות טלוויזיה."
"טוב, מתוקה." אני משחררת אותה מהחיבוק שלי, מרימה את השלט ומדליקה את המכשיר הישן, שעושה לי טובה ענקית ולא שובק חיים. ויו מטפסת על הספה המכוסה שמיכת בד בצבע בורדו, שכל מטרתה להסתיר את הכתמים העיקשים שלא הצלחתי להסיר. היא בבעלותי שש שנים ותישאר כך לפחות עוד שש, אם הדבר תלוי בי.
"'לשבור את הקרח'," היא פוקדת עליי בחיוך. אני מדליקה את מכשיר הדי־וי־די ומפעילה את הסרט.
"אני במטבח." כאילו שהיא יכולה לפספס אותי, המטבח נמצא ממש מאחוריה.
"ששש!" היא מצמידה אצבע לפיה כשהסרט מתחיל. אני מנשקת אותה, עוברת את הספה, מוציאה קערה מהארון ומתפנה להכנת הפיצה. תודה לאל על אנה ואלזה ועל חסדים קטנים.

אני סוגרת את דלת חדר השינה הצפוף, מתרסקת על הספה ובוהה בתקרה. תשע בערב, המטבח נקי, הבית מסודר והילדה שלי ישנה.
עוד יום, כמו כל הימים שקדמו לו, כמו כל אלה שיבואו אחריו. לא ככה דמיינתי שזה יהיה. למרות המאמץ לדחוק את המחשבות חזרה למקום שממנו באו, הערב הן גוברות עליי. רק שלא אבכה. רק שויויאן לא תתעורר פתאום ותיבהל. היא אף פעם לא רואה אותי בוכה.
כשהיתה קטנה, הייתי בורחת לשירותים ומתייפחת, כשפניי קבורות במגבת הרחצה. מאז שגדלה, אני לא יכולה להתחבא מפניה. היא רואה את עיניי האדומות ותמיד דורשת הסברים. למדתי להחניק את הגוש בגרון ולחכות לשעות שבהן היא ישנה. לשעות שבהן אני צונחת אל הספה מותשת, תוהה איך הגעתי לכאן.
בגיל עשרים ושש אלו הם חיי – בלי תואר באוניברסיטה, בלי חסכונות בבנק, בלי בעל.
לו רק ויויאן היתה נראית כמוני, הכול היה קל יותר. לו רק נראתה פחות כמוהו. לפעמים אני מרשה לעצמי לתהות מה היה קורה אילולא ניגש אליי באותו יום, אילולא הופיע בדלת באותו אחר הצהריים. מה היה קורה אם היה מתברר לי שהכול בדיחה על חשבוני, שהקפטן של נבחרת הפוטבול החליט לשחק משחק קטן עם החנונית מהספרייה ולגרום לי לשבת בבית ולחכות לו לשווא.
אבל הוא לא שיחק, אפילו לא דקה, והוא לא העמיד פנים שאני אוויר, כפי שציפיתי שיעשה, והמבטים שהגניב לכיווני הלכו והשתנו מיום ליום, והנשימה שלי הלכה והואצה בכל פעם שהופיע. בכל פעם שישב לידי בחדר השינה שלי וירכו נגעה בירכי. הוא התקשה להבין את החומר, ועם זאת הוא לא ויתר, התעקש והתאמץ. לא יכולתי שלא להעריך אותו על כך. לא יכולתי שלא להתאהב בו.
לא חשבתי שקולין יאנג יהיה הנשיקה הראשונה שלי.
לא חשבתי שהוא יהיה האחד שאיתו אאבד את בתוליי.
האחד שלמענו אוותר על הכול.
החיים שיחקו איתי משחק אכזר, טרפו את הקלפים. השאירו אותי בת עשרים ושש, בוכה בשקט על הספה בסלון, על מה שעד היום אני לא מצליחה להבין.

| כתיבת תגובה

חיים שלמים לחיות

חיים שלמים כריכה קדמית

פרק ראשון.
מישהו עלול לפטר אותי.
כמה ספלים עוד אשבור, לפני שבראיין מוס הבעלים יחליט שהספיק לו?
הידיים שלי סופגות את ריח הקפה החזק, בשעה שאני כורעת מול השברים הפזורים על הרצפה ואוספת באצבעות חשופות את החתיכות בכף ידי. זו בטח הכוס השלישית השבוע, והיום רק יום רביעי. בדרך כלל, אני לא כזו מגושמת. למען האמת, אני מלצרית לא רעה בכלל. לא שזו פסגת שאיפותיי בחיים, אבל בגיל עשרים וארבע ועם ההיסטוריה שלי, אני לא רואה בכך כישלון. אני יכולה לספור את ההצלחות שלי על אצבעות כף ידי, והעבודה הזו היא אחת מהן. העובדה שלא גמרתי כמו עוד מסוממת מתחת לאיזה גשר היא חתיכת ניצחון.
יש לי דירה משלי, קטנה ככל שתהיה, ושתי משכורות. החיים יכלו להיראות אחרת לגמרי, אם הייתי נשארת בווגאס ומתפשטת למחייתי, כמו לא מעט בנות שהכרתי.
לפחות הבגדים שלי נשארים עליי, ואני לא מלעיטה את הגוף שלי באלכוהול ובחומרים אחרים כדי להעביר את היום.
את החיים שלי אפשר למיין לפי ריח – קפה וחומרי ניקיון. מלצרות בבוקר, וניקיון משרדים בערב. כשאני מגיעה למיטה, אני צונחת מותשת על המצעים ועוצמת את העיניים, מנסה להשיג כמה שעות שינה לפני המשמרת הבאה.
ניו־יורק טובה אליי שלושה חודשים בשנה. את החורף אני שונאת בכל נים מנימי גופי הרזה, אבל עונת הקיץ היא סיבה לשמוח. אני לא תלויה בחימום בדירה שלי שיעבוד, לא נופלת בגלל השלג שהופך לקרח על המדרכות ולא צריכה להתעטף בשלוש שכבות כדי לא לחלות.
הקיץ טוב אליי, והוא כאן עכשיו, וכל מה שנשאר לי זה לסיים לאסוף את שברי הספל שהחליק מידי, לנגב את הרצפה ולקוות שהטיפים בסוף המשמרת יגרמו לי לחייך.
שעתיים אחר כך אני עומדת דוממת מול השולחן הפינתי ביותר בבית הקפה, זה שצמוד לחלון הזכוכית המשקיף אל הרחוב, ובוהה בשטר שנשכח ליד כמה מטבעות  ועותק של עיתון הניו־יורק טיימס.
מאה דולר. מי, לכל הרוחות, מאבד שטר של מאה דולר בלי לשים לב? מי בכלל ישב כאן?
אני מנסה לאמץ את הזיכרון, אבל בשעה האחרונה עבדתי כמו משוגעת, הגשתי ארוחות בוקר, עזרתי במטבח, ובאמת שאין לי מושג מי ישב על הכיסא בפינה.
"אניטה!" אני קוראת אל הבחורה שמאחורי הדלפק, "מי ישב כאן?"
"בחור!" היא צועקת בחזרה מהפינה הרחוקה, "חליפה נחמדה, שתה קפה, קרא עיתון ולא רצה לאכול!"
הוא, כנראה, לא חכם גדול. כוס קפה עולה גרוש וחצי, וכשהוא יגלה שחסר לו שטר, הוא יחזור לחפש אותו. אני תוחבת את השטר לכיס המכנסיים ומעמיסה על המגש את ספל הקפה הריק, מקפלת את העיתון ומניחה אותו בפינת השולחן.
איך אניטה יודעת שהחליפה שלו הייתה נחמדה?
ניסיון, ככל הנראה. בגיל ארבעים היא בטח מבינה גברים יותר ממני, כי אם להאמין לחצי מהסיפורים שלה, השער המחומצן והחזה המנותח עושים את העבודה. בת ארבעים או לא, לאניטה תמיד יש סיפור על איזה בחור שמחזר אחריה באופן נואש למדי ולא עומד בפני הגזרה הלוהטת שהיא מציגה.
בעיניי, כל החליפות נחמדות, וכולן נראות פחות או יותר אותו דבר. רק צבען משתנה – אפורות, שחורות, את הכחולות אני אוהבת פחות. עם עניבה, בלי עניבה, כתפיים צרות או רחבות. רוב החליפות שנכנסות לכאן מביאות איתן גברים שאין להם זמן, שלוקחים קפה לדרך ויוצאים מהדלת באותה מהירות שנכנסו.
גברים שלא שוכחים שטרות של מאה דולר מאחור.
אני מנערת את המחשבה על הבחור בחליפה שנהג בפזיזות ומציצה בשעון שעל הקיר. רבע לשתיים־עשרה.
יש לי עוד ארבע שעות וחצי לפני שאעלה על הרכבת התחתית ואסע לבניין המשרדים העצום, שממנו פועלת חברת לוג'יקון, שאת משרדיהם שאני מנקה כבר חודש.
בעשר וחצי אחזור הביתה. באחת־עשרה אשן, אם יהיה לי מזל.
ומחר? מחר אעשה את אותם דברים בדיוק.

לפעמים את יכולה ללמוד לא מעט מהתבוננות מעמיקה במשרדו של מישהו. כפי שנוכחתי לגלות, לכל אחד שיטת ניהול שונה, שמתבטאת לא פעם באופיו של חלל העבודה.
יש את אלה שימלאו את השולחן בתמונות משפחה. אם כי, כפי שלמדתי בחיי הקצרים, אין זה מעיד על כך שהם אנשי משפחה נאמנים בכלל. כבר התרגלתי לדפוק על כל דלת משרד שאני עומדת לפתוח בלי להתייחס לשעה. זאת אחרי שנאלצתי לראות במו עיניי את מנהל השיווק של החברה גוהר מעל בחורה אדומת שער, שלא מזכירה את האישה הברונטית שחייכה אליו מהתמונות שהיו פזורות על הרצפה לרגליו.
הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים שלי, התנצלתי אלף פעמים ויצאתי מהדלת, משכנעת את עצמי שהוא גרוש או פרוד או אלמן.
מה שהוא היה זה בוגד סדרתי, כי שבוע אחר כך, ראיתי בחורה כהת שער חומקת מהמשרד שלו ומסדרת את חצאית המיני שלה, מה שלא הותיר מקום לספק.
מעניין אם המנכ"ל יודע מה המנהלים שלו עושים כאן אחרי שעות העבודה או בשעות העבודה. אולי הוא בדיוק כמוהם?
עדיין לא פגשתי אותו, אבל במשרד שלו אין תמונות משפחה. במשרד שלו אין תמונות בכלל. הוא צבוע לבן, כמו הלובי העצום והמסדרונות, כאילו מישהו ניסה בכל כוחו לבטל כל סממן של אנושיות. שולחן ישיבות גדול מעץ כהה ניצב בחדר הסמוך, ודלת זכוכית מפרידה בינו לבין המשרד המרווח. על שולחן העבודה עומד צג מחשב, ועל הקירות מודבק טפט, מהמכוערים שראיתי. 
אם החברה שלו כל כך מצליחה, אולי היה צריך לשלם למעצב שהיה בוחר טפט… אחר?
אני דופקת על דלת משרדו של המנכ"ל. אין תשובה. אני דופקת שוב, רק כדי לוודא שאני לא עושה בושות, אבל שום קול לא נשמע. אני פותחת את הדלת, מחזיקה אותה פתוחה ברגלי ודוחפת פנימה את עגלת הניקיון.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לנגב אבק, לשאוב את הספות שמסודרות בריש לאורך הקיר ואת השטיח המכוער, וללכת הביתה. הרגליים שלי יודעות מה השעה גם בלי שאבדוק בשעון. כלום לא השתנה מאז שהייתי כאן אתמול, חוץ מהעובדה שמישהו שכח לכבות את האור, ואם לא אני, האור היה נשאר דולק עד מחר.
אני מושכת את כבל החשמל הארוך, מייצבת את שואב האבק על הרצפה ומחברת אותו לשקע. בלחיצה אחת על הכפתור אני מפעילה אותו ומתחילה לשאוב את הספות הבהירות. לא פעם תהיתי איך נראים החיים ממרומי הקומה השלושים. רק ממבט חיצוני על הבניין אפשר לנחש ששכירות חודשית עולה הרבה, יותר משאי פעם יהיה לי. חברת לוג'יקון שוכרת את הקומה כולה, מה שרק גורם לטפט המכוער להיות טעות, שלא הייתה צריכה לקרות.
אני אולי לא שוכרת קומה שלמה בשום מקום, והדירה שלי פצפונת, אבל היא לא מכוערת. היא ביתית וחמימה, עד כמה שדירת מרתף עם שני חלונות שפונים לחומה יכולה להיות.
יש לי תמונות על הקיר, מצעים שקניתי במבצע ומקרר ריק, כי כשאני חוזרת מהעבודה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לאכול. את ארוחות הבוקר והצהריים אני חוטפת בבית הקפה על רגל אחת, וארוחת ערב היא בזבוז זמן.
אני עוברת לשאוב את השטיח ומתקדמת לאחור מהפינה אל השולחן המשרדי, כשהשואב מפסיק לעבוד. עדיין יש אור במשרד, מה שגורם לי לסובב את הראש אל השקע ולהחוויר. אני לא לבד.
אני אמורה להיות לבד, אבל התקע של השואב לא בשקע, הוא מתנדנד מידו של גבר במכנסי חליפה שחורים, שעומד יחף ובחזה חשוף. המבט מעיניו השחורות קודח לתוכי, שערו בצבע דבש ונראה לח כאילו הרגע נחפף. רגע אחד, הוא יצא מהמקלחת?
אני מסובבת את ראשי לאחור במהירות כדי לגלות מאחורי השולחן המשרדי דלת פתוחה. לולא הטפט המכוער, הייתי שמה לב שהיא שם, נחבאת מפניי.
"סליחה…" אני מסובבת את ראשי חזרה ומתחילה לגמגם בלי אוויר, "דפקתי. פעמיים דפקתי על הדלת."
"פעמיים," הוא חוזר אחריי בקול נמוך, מבטו גורם לי להתכווץ.
הוא הולך לפטר אותי. כמה פשוט יהיה לבקש מחברת הניקיון לשלוח מישהי אחרת שלא ראתה אותו חצי עירום?
"פעמיים." אני בולעת רוק מול החזה החלק והשרירי שלו. "אני נשבעת."
"את נשבעת." הוא מטה את הראש אל כתפו, עדיין אוחז בתקע של השואב.
"אני אעזוב, אני באמת מצטערת." אני מתחילה למשוך בעדינות בכבל החשמל, אבל הבחור האימתני מסרב לעזוב אותו.
"לא סיימת."
"זה פשוט לא היום שלי," אני נאנחת בשקט.
"חשבתי שזה דווקא היה יום מוצלח." הוא מחייך חיוך קטן.
בטח, אני יכולה לדמיין שהיום שלך היה מוצלח למדי. כמה עסקאות סגרת? בכמה מיליונים?
"תראה, מר…" אני קולטת שאין לי מושג איך קוראים לו. על הדלת שלו אין שלט, מה שרק משכנע אותי שוב שהמעצב שלו עשה עבודה מחורבנת. לאיזה מנכ"ל אין שלט על הדלת?
"מאיו," הוא משלים את המשפט שלי, "סקוט מאיו."
"מר מאיו." אני מושכת בעדינות בכבל החשמל בשנית בניסיון עקר ל
רמוז לו שישחרר אותו ואותי מהתסבוכת.
"כן, גברת היל." המילים שלו משאירות אותי פעורת פה באופן מביך."אתה יודע איך קוראים לי."
"כן, מדיסון."
הוא יודע את השם שלי. מה עוד הוא יודע, ויותר חשוב למה, לעזאזל?
"אני לא מבינה." אני באמת־באמת לא מבינה מה קורה כאן.
"את לא חושבת שאתן לכל אחד להיכנס למשרדים שלנו בלי בדיקת רקע בסיסית," הוא עונה בטון מקניט.
"אני המנקה," אני עונה לו באותו טון בדיוק.
"שירותי ניקיון הם דרך מצוינת להכניס חפרפרות לעסק המתחרה."
"אתה קורא לי חפרפרת?" אני נעלבת עד עמקי נשמתי.
"לא, מדיסון. אני יודע שאת לא חפרפרת.""תודה באמת."
"את בת עשרים וארבע, מלצרית בבית הקפה, לא רחוק מדירת המרתף שלך, וקיבלת היום טיפ של מאה דולר."
"על מה אתה מדבר?" אני מכווצת את מצחי, בתקווה שהמוח שלי יחזור לעבוד במתכונת רגילה.
"הטיפ שהשארתי לך. כמה ימים בשבוע את עובדת, שישה?"
"שבעה," אני מצליחה לענות, "אתה זה ששכח את השטר על השולחן?"
"אני לא שוכח שטרות על השולחן." הוא צוחק בשקט. "את באמת עובדת שבעה ימים בשבוע?"
אתה באמת הולך לעמוד פה בלי חולצה עם התקע של השואב ביד ולדבר איתי על המשמרות שלי בבית הקפה או על ריגול תעשייתי?
"מר מאיו," אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי.
"סקוט."
"כל עוד אתה משלם את המשכורת שלי, אתה מר מאיו."
"למען הדיוק, חברת הניקיון משלמת את המשכורת שלך, אז סקוט." הוא נהנה להשתעשע, בזמן שאני בקושי מצליחה להרגיע את הרעד שאוחז ברגליים שלי.
אני לא בחורה תמימה, בטח לא בתולה, ראיתי בחיים הקצרים שלי גבר או שניים בלי חולצה. גם בלי מכנסיים, אם נהיה כנים לרגע. אז למה, לכל הרוחות, החזה שלו נראה ככה? ולמה הוא שולח את הרעד הזה אל הרגליים שלי, ואת הכיווצים האלה לבטני?
"אז, סקוט," אני מצליחה לאסוף את המחשבות שלי, "עקבת אחריי לבית הקפה?"
"אני לא צריך לעקוב אחרייך, אני יודע איפה את עובדת."
"נכון," אני ממלמלת בעצבנות. "אתה יודע איפה אני עובדת ואיפה אני גרה, כי אתה פרנואיד שמשאיר למלצריות טיפים שמנים, כדי שלא ימכרו את הסודות של החברה שלך למתחרים או משהו כזה."
אם הוא לא פרנואיד, הוא סתם מטורף באריזה ממש, אבל ממש, אטרקטיבית. זה מה שכסף קונה בימינו? גזרה לוהטת ומכנסיים שנופלים מהמותן ונשפכים על רגליים ארוכות?
"אני לא פרנואיד." נראה שהוא מסרב להיעלב. "אני זהיר, והסודות שלי נעולים היטב. את יכולה ללכת הביתה עכשיו." הוא שומט מידו את כבל החשמל שצונח אל השטיח.
"אם יש לך מקלחת במשרד, אני צריכה לנקות גם אותה?" אני סוף־סוף יכולה לגלגל חזרה את הכבל ולברוח מכאן.
"לא, את לא." הוא מניד בראשו, ושער הדבש שלו, שהספיק להתייבש מעט, מקבל חיים משל עצמו, זז בעדינות עם תנועת הראש.
"אתה בטוח?"
"אני בטוח," הוא עונה בקול יציב.
"באמת דפקתי על הדלת. פעמיים," אני מבהירה שוב.
"לא הייתי שומע גם אם היית דופקת שלוש."
"אני מצטערת על אי הנעימות." אני שולחת את היד לכיס המכנסיים שלי ושולפת את שטר מאה הדולר. "ואני לא חפרפרת, אתה לא צריך לשלם לי."
אני מושיטה אליו את השטר באצבעות רועדות. הייתי יכולה לקנות משהו בכסף הזה, הרבה דברים. אני מחזירה לו אותו בהתקף של טירוף או של אגו או של משהו אחר, שאני עדיין לא לגמרי מבינה.
"הכסף שלך." הוא מרים ידיים בסירוב מוחלט.
"לא תודה." אני מניחה את הכסף על השולחן המשרדי העצום ומסיימת לגלגל את כבל החשמל.
"קחי את הכסף, מדיסון." קולו צונח, הופך תקיף וחסר סבלנות.
"למה?" אני נוחרת בבוז, "כדי שתרגיש יותר טוב עם עצמך?"
"כי את צריכה אותו," הוא חושק שיניים, "יותר ממני."
"אני לא מקבצת נדבות." אני מעמיסה את השואב על עגלת הניקיון. "ולא צריכה טובות. אתה מוזמן לתרום את הכסף למישהו אחר אם אתה לא צריך אותו."
"אני תורם במקומות אחרים," הוא מעביר משקל מרגל לרגל, "קחי את הכסף."
"לילה טוב, מר מאיו." אני נועצת מבט אחרון בגבר החסון והלוהט שמתעקש להתייחס אליי כמו להומלסית.
"מדיסון," קולו מזהיר.
"אשמח מאוד אם לא תפטר אותי." אני דוחפת את העגלה לעבר הדלת, שאותה הוא פותח עבורי.
"אראה אותך מחר," הוא ממלמל כמעט לעצמו.
"אם אתה חייב," אני עונה בתסכול. מטומטמת, הייתי צריכה את הכסף הזה.
"לילה טוב." הוא מחכה עד שאני יוצאת מהדלת ומחזיק אותה פתוחה, עיניו הכהות עוקבות אחרי כל תנועה שלי, כשאני דוחפת את העגלה במסדרון.
אני מגיעה אל הלובי, מסובבת את העגלה שמאלה ודוחפת אותה אל מעבר לפינה, משאירה את המנכ"ל של חברת לוג'יקון עומד בפתח דלת המשרד שלו ומתקדמת אל המעלית.
חדר השירות ממוקם בקומת הכניסה, לשם אני צריכה להגיע. שם אשאיר את העגלה, אנוס על נפשי ואתפלל לאלוהים שמר מאיו לא יפטר אותי.

****
רוצות לקרוא את ההמשך?
www.dvashbooks.co.il

 

| כתיבת תגובה

מוסיקה, ללב היא חודרת

כל השירים- במקום אחד 🙂

רק לחצו על תמונת הכריכה, והקישור ליו-טיוב יפתח בחלון חדש.
האזנה נעימה.


תחרה וצבע:


זהב ודיו:


פנינה ומשי:


 לאסוף את השברים:


רסיסים של אושר:


 

| כתיבת תגובה

לונדון אחת ולתמיד

לונדון.

מה עוד אפשר להגיד עליה שלא אמרתי? אהובתי הנצחית שלעולם אמשיך לחזור אליה. בבלוג הזה אנסה לתת את הטיפים שלי לביקור מוצלח בלונדון, ובסופו אצרף תוכנית טיול לפי ימים. ההמלצה הראשונה שלי היא, לבדוק מה מזג האוויר, ואם צפויים  ימים גשומים לתכנן בהתאם. למרות חזותה האפרורית, לונדון אינה גשומה מאוד, היא סובלת ממה שאני מגדירה "טפטופים" יותר מאשר מבול סוחף.
בבלוג הבא תמצאו טיפים, וקישורים מתאימים בלחיצה על המילים הצבועות בסגול.
אז קחו נשימה עמוקה, אנחנו מתחילים:

טיסות ומלון:

שתי דרכים לטוס ללונדון- הזולה והמשתלמת. כאמא לילדים, כאשר אני טסה המטרה שלי היא לנצל את מקסימום השעות שאני יכולה בלונדון עצמה, ולכן אני לעולם לא טסה בLow cost. טיסות אלה תמיד יוצאות בערב וחוזרות בבוקר, מה שאומר שבטיסה מראשון עד חמישי נמצאים בעיר בפועל רק שלושה ימים. אפשר למצוא טיסות Low cost בסביבות 250-300 דולר (אחרי שמוסיפים את המזוודה) וההמלצה שלי היא לנצל טיסות אלה אם אתם לא מוגבלים בימי חופש, ויכולים לטוס לשבוע. הטיסות הסדירות יקרות יותר, בתאריכים מסוימים ניתן למצוא טיסות גם ב500 דולר אבל היות ולונדון היא יעד מבוקש, בדרך כלל המחירים יעמדו סביב 700 דולר הלוך ושוב.

הגעה למלון וחזרה לשדה: שתי דרכים עיקריות, בתחבורה ציבורית או עם נהג הסעות.
חשוב לבדוק מהיכן יוצאת הרכבת לעיר, והאם משתלם לכם להיגרר בדרך זו (למשל: אם נוחתים בשדה התעופה לוטון, צריכים לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת הקרובה לשדה, לעלות עליה עד למרכז לונדון ומשם בדרך כלל לעלות על הרכבת התחתית לתחנה הקרובה למלון). המחיר של כל הסיבוב הזה יכול להגיע ל 15 פאונד.
באשר אליי, כאשר אני נוחתת אני רוצה להגיד לעיר ומהר. אין לי כוח וזמן לבזבז ואני תמיד, תמיד נוסעת עם אמנון, בעל חברת הסעות ישראלי. נהג מטעמו יחכה לכם בשדה עם שלט, יאסוף את כל הנוסעים ויפזר לפי הסדר במלונות בעיר. המחיר לא זול, כ 25-30 פאונד לאדם. הטלפון שלו הוא : 
קידומת לונדון 44 נייד- 7976809029
לנוסעים בקבוצה של 4 אנשים ומעלה ניתן להזמין מאמנון הסעה פרטית או באתר הבא, שם המחיר להסעה ל 4 אנשים עומד על 58 פאונד:

http://www.pinkberrycars.com/

הגענו לעיר, זרקנו את המזוודות ועכשיו… מאיפה מתחילים?
את הסקירה חילקתי לקטגוריות בשביל הנוחות, וכפי שאמרתי, בסוף הבלוג תופיע תוכנית מחולקת לימים. אך לפני הכול…
איך מתניידים:
ראשית- מרכז לונדון אינו גדול כפי שנהוג לחשוב. הציצו במפה וגלו כמה קרובים המקומות זה לזה- מרחק הליכה. (למשל- רחוב אוקספורד, הייד פארק, קובנט גארדן, סוהו, ארמון המלכה- כולם קרובים מספיק בשביל שתוכלו פשוט לטייל אליהם). 
באשר לתחבורה הציבורית- אל תמהרו לקנות כרטיס אוייסטר. פעמים רבות כרטיס שבועי רגיל זול בהרבה, בעיקר אם רוצים את ההנחות של 1FOR2. מדובר בחוברת הנחות לכל האטרקציות המרכזיות בעיר, וכשמה כן היא- שני כרטיסים במחיר כרטיס אחד. איפה משיגים אותה: 
רוכשים כרטיס נסיעה באחת מתחנות הרכבת העילית (למשל תחנת ויקטוריה), אם קונים כרטיס שבועי יש להביא תמונת פספורט ולוודא שעל הכרטיס שמקבלים יש את הסימון הזה:

יחד עם הכרטיס, תקבלו חוברת ובה כל האטרקציות שבהוזלה. בכל רכישה של כרטיס כניסה לאטרקציה- יש למלא נספח אחד שנמצא בסוף החוברת.
באתר התחבורה האנגלי מוסבר מתי לא לעשות אוייסטר, ולהעדיף כרטיסי נסיעה רגילים. (חשוב לדעת שכרטיס שבועי עולה 32 פאונד, אך מצוין גם למי שבא רק ל 5 ימים):
אם אתם נוסעים רק באזורים 1+2, (שם כל האטרקציות) לפחות חמישה ימים בשבוע, ומגיעים למקסימום הנסיעות היומי של אוייסטר (8 פאונד)- יותר משתלם לעשות כרטיס שבועי. (8 פאונד x 5 ימים= 35)
אם במשך שבוע אתם נוסעים מעל 15 נסיעות בתחבורה הציבורית.
באופן אישי אני תמיד מעדיפה את הכרטיס השבועי. משלמת ולא מתחילה להטעין כל בוקר את האויסטר ולעמוד בתורים למכונה.

ועכשיו משסיימנו לטוס והגענו לעיר- אפשר לצאת לכבוש אותה!

שווקים:
לונדון היא עיר של שווקים. חלקם דומים וחלקם שונים מאוד. בחרתי להתמקד רק באלו שאמנם הם תיירותיים יותר אך לדעתי הם המוצלחים:
*שוק פורטבלו בנוטינג היל- שוק מציאות שכולל חנויות ודוכנים, רצוי להגיע אליו בשישי או בשבת. אמנם בימים אלה השוק מעט עמוס, אך בשאר הימים לא כל הדוכנים פתוחים, ובשוק יהיו בעיקר דוכני פירות וירקות. רדו בתחנת הרכבת התחתית  Ladbroke Grove והצטרפו לזרם האנשים. אי אפשר לפספס 🙂
*שוק בריק ליין- המקבילה של שוק הכרמל בלונדון. האיזור מקסים, בוהמי עם חנויות וינטג', אך אם צריך לבחור בינו לבין קמדן- קמדן לוקח בענק.
*קובנט גארדן- שוק פצפון, הנמצא במתחם קובנט גארדן ויתרונו שהוא מקורה בגג. עם זאת מדובר ב"שוק" יקר, בעיקר של תכשיטים ואומנות בעבודת יד. האזור כולו מקסים, אבל אל תצפו לעשות יותר מדי קניות. הוא נמצא לא רחוק מהתאטרון שבו מציגים את "מלך האריות" ואם תכננתם ללכת להצגה אפשר לעבור שם קודם, רק קחו בחשבון כי ההצגה בערב והשוק נסגר מוקדם יותר. שלבו זאת עם ארוחת ערב לפני המופע ואתם מסודרים. (תחנת הרכבת הקרובה היא קובנט גארדן), וניתן לבדוק באינטרנט מה שעות הפתיחה של השוק.
*שווק קמדן- חובה. באיזו צורה שלא אגיד את זה, חובה. אזור קמדן הוא אזור ענק, ומחולק לכמה שווקים. החנויות והדוכנים מתחילים עם היציאה מתחנת הרכבת, ונמשכים לאורך הרחוב עד לשווקים עצמם. אני ממליצה לבקר באזור האורוות, ולא לדלג על הבניין שנמצא לפני השוק, ממש אחרי התעלות. בבניין הזה תגלו שתי קומות של תכשיטים מגניבים, אומנות בזכוכית ומה לא. מחפשים מקום לשבת? מתחת לגשר הגדול מתחבא בית קפה בשם "קפה לורן" האהוב עליי, בבעלות ישראלית. שם תוכלו ליהנות לצד קפה גם מצלחת חומוס ותפריט שקשוקות משובח. 

תיירים אחרי הכול:
לונדון מציעה שפע של אטרקציות תיירותיות למבקרים בה, בחרתי להתמקד בעיקריות שאהובות עליי במיוחד:
*חילופי המשמרות בארמון בקינגהאם- למבקרים בחורף אמליץ לשאול במלון באלו ימים חילופי המשמרות (המתקיימים יום כן-יום לא). בשאר השנה זהו טקס יום יומי. חשוב לציין כי לא חייבים לעמוד על הגדר, אם עומדים ברחבת הפסל שמול הארמון, בחלק הפונה להייד פארק- רואים את המשמר מגיע. תחנת הרכבת הקרובה היא Victoria

*הגלגל הענק–  מומלץ מאוד לבדוק באיזה יום לא מעונן מדי, ולשנות את המסלול ההתאם. ניתן לרכוש כרטיסים עם כרטיס ההנחות 1FOR2 ולהוזיל משמעותית. הגלגל נותן תצפית מדהימה על הביג בן ועל העיר כולה, והסיבוב מתבצע באיטיות בתוך קפסולת זכוכית ענקית, כך שגם אם אתם סובלים מפחד גבהים (כמוני) אני מציעה לעלות. לאחר שיורדים, ניתן להיכנס לסרט 4D קצר על העיר, שנמשך כמה דקות וכלול במחיר הכרטיס. מהגלגל הענק כדאי חצות את הגשר לכנסיית ווסמינסטר, ולאזור הפרלמנט. תחנת הרכבת הקרובה היא waterloo

(בתמונה, כנסיית ווסטמינסטר. הכניסה בתשלום).

*קיו גארדנס- הגנים הבוטניים הענקיים הנמצאים בפרוורי העיר. חשוב לומר כי אינם נמצאים באיזור 1+2 ולכן מחיר כרטיס הרכבת יעלה. באופן אישי הייתי פעם אחת, אני לא מחובבות הטבע.
*אוטובוס הלילה- חוויה נפלאה, שנותנת סיור בן כשעה וחצי בכל העיר. מחירו של כרטיס 18 פאונד, אך הסיור מופיע בכרטיס ההנחות 2FOR1 בחצי מחיר, כדאי לנצל זאת. תחנת היציאה לסיור נמצאת ליד מלון ריץ, ואני ממליצה עליו בחום.

כיכרות:
לונדון משופעת בכיכרות, העיקריות והמרכזיות הן:
*כיכר טרפלגר- ובה פסלי האריות. בעבר היה מותר להאכיל את היונים שבכיכר אך החוק החדש אוסר על כך ומי שיעשה זאת עלול להיקנס. בצמוד לכיכר תמצאו את הגלריה הלאומית- מוזיאון המציג כ-2,300 יצירות אמנות מהמאה ה-13 ועד שלהי המאה ה- 19. הכניסה למוזיאון אינה בתשלום (אולם המבקרים מתבקשים לתרום למוזיאון את דמי הכניסה כפי שנהוג ברוב המוזיאונים החינמיים).
*כיכר פיקדילי: המקבילה הלונדונית לטיימס סקוור, ורוב הסיכויים שבאחד השיטוטים בעיר תעברו בה בשעות היום בכל מקרה, בגלל מיקומה המרכזי. בקרו בה גם בערב, אחרי החשיכה.

מוזיאונים:
*הבריטיש- מוזיאון חינמי וענק, ולכן כדאי לדעת מה באים לראות. המוזיאון מאכלס את כל העתיקות שהבריטים "אספו" בכל העולם מרומא ועד מומיות ממצרים, וגם המבנה עצמו מרשים מאין כמוהו, מבפנים ומבחוץ.

*מוזיאון הטבע- עוד מוזיאון חינמי, המציג את התפתחות הדינוזאורים, פוחלצים של חיות רבות ותופעות טבע אחרות. על אף שהייתי בו יותר מפעם אחת אומר שבטיול עם ילדים- אני ממליצה לא לוותר עליו, בטיול עם חברות- אפשר לדלג.

*מוזיאון מאדאם טוסומוזיאון השעווה, ניתן לרכוש כרטיסים מוזלים בעזרת 2FOR1
*מוזיאון ריפלי בכיכר פיקדילי- מוזיאון ששמו המלא הוא "לא יאומן כי יסופר – המוזיאון של ריפלי" מציג מבחר של תופעות וחפצים בלתי שגרתיים ומוזרים. מעולם לא הייתי וככל הנראה גם לא אהיה. מופיע גם הוא בחוברת ההנחות 2FOR1
*האקוורים של לונדון- ניתן לרכוש כרטיסים מוזלים בעזרת- 2FOR1
*Tower of London-  המבצר המפורסם הממוקם על גדות הנהר. אם אתם חובבי היסטוריה בדקו ביקור במקום, הוא בהחלט שווה את הזמן. כרטיסים מוזלים דרך  2FOR1  ואל תפספסו את התצפית על
london tower bridge

*הדאנג'ןמוזיאון האימה. כל הדרכים בהן אפשר להוציא אנשים להורג ועוד, בניסיון לעשות את זה קומי תוך הפחדת הקהל. בהחלט אפשר לוותר- וגם הוא מופיע החוברת ההנחות.
*אם רוצים משהו קצת אחר- מוזיאון דאלי. מוזיאון אומנות שמתאים גם לילדים. כרטיס מבוגר- 12 פאונד. ילד 8 פאונד. תחנת הרכבת הקרובה היא Waterloo מה שממקם אותו לא רחוק מהגלגל הענק.
*כמו לכל עיר גדולה גם ללונדון יש גן חיות, ניתן לשלב ביקור שם עם שיט בתעלות העוברות בתוך העיר. היציאה של השיט נמצאת בקמדן. ניתן לבדוק שעות באתר:
http://www.londonwaterbus.com/
*ואחרון חביב, לאוהבי האומנותTate Modern. פשוט לכו. 

הצגות!!!
נדיר שאני מבקרת בלונדון מבלי ללכת לתאטרון. אני חובבת מחזות זמר, לעיתים אני הולכת ליותר מהצגה אחת. אני מכירה את הדוכן בכיכר לסטר המוכר כרטיסים מוזלים ברגע האחרון, מניסיוני בדרך כלל מדובר במקומות ישיבה לא טובים, (למשל מאחורי עמוד…), אני עושה מאמץ למצוא כרטיסים מראש ובזול. לא חייבים לשבת בשורה הראשונה, ברוב התאטראות רואים מספיק טוב גם מהמעגל העליון (השני. לא השלישי). ההבדל במחיר משמעותי.
אלו ההמלצות שאספתי בשנים האחרונות (חלק מהמופעים ראיתי וחלקם הומלצו על ידי חברותיי):
*למי שהאנגלית טובה- אני ממליצה בחום על wicked- סיפורה של המכשפה מהמערב (מהסיפור "הקוסם מארץ עוץ"). ההצגה מתארת את התקופה לפני שהגיעה לשם דורותי. הפקה מדהימה, שחקנים מופלאים (ראיתי את ההצגה פעמיים). אל תפספסו, אפילו שמחירי הכרטיסים אינם זולים.
*אם האנגלית ככה ככה- "מלך האריות" הוא הימור בטוח. הסיפור מוכר וקל לעקוב אחריו, ההפקה מטורפת, מומלץ (ראיתי פעמיים).עם זאת המחירים גבוהים מאוד וקשה למצוא בזול.
*סטומפ- מופע בסגנון מיומנה לחובבי הז'אנר.
*מאמא מיה- מחזמר משירי אבבא.

אין לונדון בלי שופינג:
בירת הסיילים מציגה מבחר חנויות בכל טווח מחירים ולכל דורש. אופנת רחוב לצד מותגים, שווקים לצד קניונים, בלונדון יש הכול מהכול. אלו המקומות שאני ממליצה לעשות בהם קניות:
*שוק קמדן: כמפורט למעלה בקטגוריית שווקים.

*רחוב אוקספורד- יתרונו הברור הוא מיקומן של כל החנויות, במקום אחד. הרחוב מאוד נוח בימים הקרים. בין החנויות שאני לא מפספסת:
*שני סניפי פריימארק- אחד במארבל ארצ' והשני ליד תחנת tottenham court road, שניהם ענקיים וזולים, והבגדים באיכות טובה מאוד. מומלצות במיוחד מחלקות הילדים, ההלבשה התחתונה (חזיות בשני פאונד! יאי!) ובגדי הנשים. עוד תמצאו שם כלי מיטה ומגבות, בגדי גברים, האזהרה היחידה שלי היא מחלקת הנעליים: הן מאוד לא איכותיות למרות מחירן האטרקטיבי. אני קונה רק נעלי בובה ב3 פאונד שמחזיקות עונה אחת.
*dorothy perkins- רשת בגדי נשים נהדרים במחירים טובים, סניפים יש בכל העיר.
*h&m- לחובבות המותג, בלונדון יש פריטים בקולקציה שלא תמצאו בארץ. המחירים בלונדון זולים לעיתים בעד 30 אחוז. בתקופת הסיילים גם ביותר.
*Hamleys  חנות הצעצועים הענקית ברחוב ריג'נט- שיורד מאוקספורד. חנות בת חמש קומות, וחסרונה- לא זולה (שלא לומר יקרה מאוד). מי שמחפש צעצועים לילדים יכול למצוא אותם גם בחנות דיסני, ואפילו בחנות הכלבו הענקית debenhams בקומת הילדים.
*m&m world  חנות המותג הממוקמת בכיכר לסטר (לסטר סקוור).
*קוסמטיקה קונים בBOOTS. ממליצה מאוד להיכנס לאתר שלהם לפני הטיסה ולהשוות מחירים, המבצעים מאוד משתלמים.
*באתר הבא מופיעות מפות של רחובות השופינג העיקריים בלונדון. במפות מסודרות החנויות לפי מיקומן ברחוב, ולחיצה על החנות תוביל אתכם לאתר שלה: http://www.streetsensation.co.uk/
וטיפ אחרון- במידה וגשום סעו לקניון ווספילד. כל החנויות שם, תחת קורת גג אחת.

אוכל ושתיה:

*העיר מלאה מסעדות מזון מהיר דוגמת מקדונלדס (שטעמו מעט שונה מהארץ והמנות קטנות יותר), בורגר קינג, וגולת הכותרת KFC  המוצלח.
*BOOTS – ברוב סניפי רשת הקוסמטיקה יש כריכים, שתיה וחטיפים, בדרך כלל במבצע (למשל 3.29 לכריך+ שתיה+ וחטיף).
*רשת PRET  היא מקום טוב לשתות בו קפה ולקנות אוכל טרי כמו סלטי פירות, יוגורט וכריכים, הרשת מתהדרת בכך שהמזון מוכן טרי בכל יום.
*סטארבאקס- מי שאוהב ימצא סניפים בכל העיר.
EAT – רשת הדומה מאוד ל-pret
*מארקס אנד ספנסר- בחלק מהסניפים יש מחלקת מזון ואפשר לקנות שם הכול (מאוכל לחימום במיקרו ועד עוגות ועוגיות).
*אם שכרתם דירה עם מטבח ואתם בקטע של בישולים, ברשת טסקו תמצאו מצרכים.
אם אתם חובבי מסעדות- מג'יימי אוליבר ועד דוכני אוכל הודי בשוק- תטעמו. בלונדון תמצאו מסעדה בכל פינה, ואוכל מצוין כמעט בכל פאב. אל תוותרו על החוויה.


ועכשיו שלב הסיכומים…
קל לבלוע את לונדון בביס אחד. לרוץ ממקום למקום, ממוזיאון לגלריה, משוק אחד למשנהו. ההמלצה הכי חשובה היא- קחו אוויר. שבו בבתי הקפה, שבו בסניף PRET הצופה אל המארבל ארץ', שבו בהייד פארק בין הסנאים המתרוצצים על הדשא, תנשמו. ללונדון יש קצב משלה וריח וטעמים ומראות שאין באף מקום אחר בעולם. קל להתמצא בה, ועוד יותר קל להתאהב בה עד כלות הנשימה.
לכל מי שחיכתה לתוכנית הטיול לפי ימים, הרי היא לפניכן. ונסיים במילותה של טליה בלום:
"ויש אהבות מכלות. כאלה שאי אפשר לחיות בלעדיהן. כאלה שנגעו בחיים שלנו רק לרגע, והן שם לתמיד. ואנחנו נאבקים בצורך שלנו לעשות הכול בשבילן. הכול רק כדי שהן לא יילכו. ואנחנו מוכנים לסבול ולכאוב ולהתענות רק כדי להחזיק אותן קרוב, כל כך קרוב, כמו אוויר לנשימה."
נסיעה טובה 🙂

יום ראשון:
(חשוב לזכור כי ביום ראשון החנויות נפתחות בשעה 12 בצהריים ונסגרות ב 18:00). חלק לא מבוטל מהמסעדות נסגרות ב 21:00. כמו כן עד שמגיעים משדה התעופה ויוצאים לעיר השעה כבר מאוחרת. ממליצה ביום הזה פשוט לשוטט ולחוות את העיר.
התחילו בשכונת נוטינג היל (ושוק פורטבלו, בעיקר בימים שישי ושבת).
המשיכו לקנסינגטון, או לקובנט גרדן ולסוהו הקרובים זה לזה- מקום נהדר לאכול ארוחת ערב.

יום שני:
התחילו בכיכר טרפלגר

המשיכו לארמון באקינגהאם וצפו בחילופי המשמרות (המתקיימים ב11 בבוקר)
משם- למוזיאון הבריטי.
את אחר הצהריים בלו בהייד פארק וברחוב אוקספורד עד הערב- ממליצה לבקר בקפה פרט' מול המארבל ארצ,' פריימארק, ניו לוק ושאר חנויות הרחוב.

יום שלישי:
התחילו את היום במוזיאון מדאם טוסו,

משם- סעו לשוק קמדן.
סיימו את הערב בהצגה.

יום רביעי:
עלו על הגלגל הענק,

משם חצו את הגשר על התמזה לבניני הפרלמנט + ביג בן
כנסיית וסטמיניסטר
בקרו באחד המוזיאונים: גלריית טייט מודרן/מאדאם טוסו/מוזיאון דאלי
וסיימו את היום בטיול באוטובוס הלילה.

יום חמישי: 
המבצר של לונדון.
השלמת קניות והתארגנות לטיסה.

| תגובה אחת

לפנק לפנק לפנק

 אז בזמן שאתן מחכות כל כך יפה לספר ההמשך של "לאסוף את השברים", חשבתי לתת לכן טעימה מאחד הספרים שממתינים לי על המחשב. (הקטע אינו ערוך).
קריאה מהנה 🙂

keys-unlock

פרולוג

קולין רייט היה הגבר של חיי. מהרגע שהעיניים שלי פגשו בשלו, בקפיטריה של התיכון, ידעתי שאכלתי אותה. במיוחד כשחבורת המעריצות המקרקרת שלו הופיעה, ונמרחה עליו באופן מעורר רחמים למדי. כן, קולין רייט היה הבחור שכולן רצו. בין אם היית מעודדת נלהבת של קבוצת הפוטבול שבה שיחק כקפטן, או סתם נערה ממוצעת, שחורשת שעות בספרייה ומקווה להתקבל לאוניברסיטה. כמוני למשל. לכולנו היה חלום משותף, והוא, לפגוש מקרוב את השפתיים הבשרניות ההן, שחייכו אליי באותו יום שני בצהריים וגמרו לי על הלב.
הייתי יכולה להישבע שהוא לא שם אליי לב. שהוא חייך למישהי אחרת. הוכיתי בהלם, לא פחות, כשניגש אליי אחר כך במסדרון, נשען בנונשלנטיות על דלת הארונית שלי, ושאל בשקט, אם לא יהיה אכפת לי להיפגש אחר הצהריים ולעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה. אני די בטוחה שהוא אמר מתמטיקה, אם כי יכול להיות שזה היה ספרות, או היסטוריה, בשלב ההוא, המוח שלי הפך לעיסה. הנהנתי בחיוב. הוא צחק. אמר שיגיע אליי הביתה בסביבות חמש. הנהנתי שוב. הוא הפנה לי את גבו, ונעלם.
חזרתי לחשוב בבהירות אחרי שעה, פחות או יותר. השאלה החשובה שעמדה על הפרק היתה- מה ללבוש. האמת היא, שכעסתי על עצמי. תמיד זלזלתי בבנות האלה, שמאבדות את הראש ומשקיעות את כל זמנן בבחירת מלתחה, במקום לדגור על הספרים ולהוציא עוד מאיה.
איך הפכתי לאחת מהן בשלושים שניות?!
האשמתי את ההורמונים של גיל שבע עשרה, (ביולוגיה נשמעה כמו הסבר הגיוני למצבי המביך), בחרתי בטי-שירט לבנה, וג'ינס (צמוד, יש גבול כמה מרובעת אני יכולה להראות), ונשבעתי לעצמי שלא אגמגם כשבדלת יופיע קולין.
כמעט הצלחתי. כשהפעמון צלצל זינקתי מהספה, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהתעקש להשתולל כמו מטורף, פתחתי בחיוך… וקפאתי. הפה שלי דווקא נפתח, במטרה לשחרר איזו מילה או שתיים. 'שלום', היתה יכולה להיות מילה מתאימה. אפילו, 'היי', ואולי, 'מה נשמע'. במקום זה עמדתי שם, אילמת, מול העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני והריח של הבחור שהרגע יצא מהמקלחת (אחרי אימון, אם הייתי צריכה לנחש).
קולין צחק. שוב.
"את הולכת להזמין אותי להיכנס?" היה מה שהוא בחר להגיד. הנהנתי כמו מפגרת ותהיתי אם הוא מתחרט, שביקש עזרה דווקא מהבחורה המטופשת שעמדה מולו. הובלתי אותו לחדר שלי, והשארתי את הדלת פתוחה, כאילו שמשהו יכול לקרות ביני לבין… טוב, לבין הבחור השווה שהתיישב על המיטה שלי, לא פחות, ותקע בי מבט בוחן.
"אז…" מלמלתי כמו מטומטמת. "אמרת…"
"אני רק רוצה לוודא משהו," קולו הרצין, וגרם להתכווצות לא רצונית בכל מיני איברים פנימיים בגופי.
"כן?" מלמלתי שוב, וקיללתי את עצמי בפעם האלף.
"אני לא מת על זה," הוא זז במקום באי נוחות. גם אני לא מתתי על זה באותו הרגע. "ואם את חושבת ללכת לספר לכולם," הוא קטע את המשפט לפני שהשלים אותו.
"לספר לכולם מה?" מה הוא כבר חושב שהולך לקרות כאן?
"את יודעת. שאני-" ידו התרוממה, ומשכה לאחור את שיערו הלח. שילבתי ידיים על החזה בתקווה לייצב את העמידה שלי, שלא יראה את הברכיים שלי רועדות.
"שאתה?"
"לא כל כך מבין."
באותו הרגע גם אני לא כל כך הבנתי, מה הוא רוצה ממני. "לא כל כך מבין מה?"
"את ה… את יודעת."
"לא," קימטתי את הגבות. "אני לא יודעת."
"את כל השיט הזה. של בית הספר." הוא ניסה להישמע אדיש. לרגע אחד, קלטתי מה הוא אומר, וקלטתי, שהאדישות שלו, מזויפת לגמרי.
"אז אתה… צריך עזרה?"
"אני מניח." הוא שלח את הידיים שלו לאחור, נשען עליהן, והחולצה שלו התרוממה בדיוק מעל לקו המכנסיים שלו, וחשפה את פלומת השיער שירדה בקו ישר ומושלם אל הגומי של תחתוניו. בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה לבלוע את הרוק שלי, ולנסות להפסיק לדמיין מה מתחבא מתחת לגומי. היה לי מושג די טוב. בתיאוריה. ראיתי תמונות, של בחורים, שלא לבשו כלום. ושמעתי פה ושם דיבורים של בנות אחרות במלתחות, אחרי שיעורי ספורט. אבל מעולם, לא ישב אצלי בחדר בחור, והניח לחולצה שלו להתרומם ככה. או קי, מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור.
"הלו?" קולו של קולין החזיר אותי במכה חדה מארץ הפנטזיות שהפלגתי אליה. "את שומעת מה אני אומר לך?"
"בטח. בטח. אתה צריך עזרה." גם אני הייתי צריכה עזרה באותו הרגע, של פסיכיאטר.
"אז מה הסיכוי שאני ואת נגיע לאיזה הסדר?"
"הסדר?" קימטתי את הגבות בשנית.
"את יודעת. את תעזרי לי עם ה… שיעורים שלי. ואני אעזור לך עם ה…" הוא הטה את ראשו הצידה וחייך חיוך שנראה זדוני לגמרי. "עם מה את צריכה עזרה?"
המחשבות שלי התערפלו, והלחיים שלי האדימו בשנייה וחצי והפנים שלי הרגישו כאילו הן עולות באש. "למה אתה חושב שאתה יכול לעזור לי במשהו?"
"סתם. ניחוש פרוע." ענה בשחצנות. "כולם צריכים עזרה במשהו."
"לא אני." עניתי מיד וחיזקתי את הידיים שלי שעדיין חיבקו את חזי.
"באמת?" הוא חייך וחשף שיניים לבנות. אני, נאבקתי לנשום באופן סדיר.
"באמת." ניסיתי לא להתנשף. "לא צריכה עזרה, מסודרת כאן. תודה."
"אני לא יכול לשלם לך." הוא התיישר, והחולצה שלו שוב כיסתה את מה שחשף רק לפני רגע.
"אתה לא צריך."
"אז אני מניח שסיימנו כאן." הוא התרומם באיטיות, וגרם לי לקחת צעד לאחור.
"מה?" בהיתי בו עומד מולי, גבוה ממני לפחות בראש.
"קיוויתי שנגיע לאיזה הסדר," הוא משך שוב בשיער, ונשמע מתוסכל.
"למה אנחנו צריכים הסדר?" התקשיתי להבין אותו.
"מה זאת אומרת?" העיניים הכחולות שלו ננעצו בי.
"אמרת שאתה… צריך עזרה."
"אין לי מה לתת לך בתמורה." מבטו החמור קדח לתוכי.
"אני לא צריכה תמורה."
"אני לא צריך טובות."
"לא," נשמעתי מעט יותר בטוחה ממה שהייתי באמת, "אתה צריך עזרה."
"למה לכל הרוחות שתעזרי לי?"
"כי ביקשת?"
מבטו החמור הפך מבולבל. "את מוכנה לעזור לי, רק כי ביקשתי?"
"אה… כן?"
"את אמיתית?" הוא הטה שוב את ראשו, בוחן אותי כאילו היו לי שלושה ראשים.
"עלבונות לא יהיו הדרך להשיג ממני עזרה." עניתי במרמור.
"סליחה!" הוא קלט מה אמר. "אני פשוט לא רגיל ל… בנות כמוך."
"אתה מתכוון לבנות שלא מריירות עליך, ומאבדות את החולצה לפני שאתה אפילו מבקש?" תקפתי, המומה שהמילים יצאו מפי.
"כן. בדיוק מה שאמרת," הוא צחק, וצחוקו נשמע קסום. אני אולי לא מאבדת את החולצה, חשבתי לעצמי, אבל בהחלט עלולה לרייר.
"לא התכוונתי להעליב אותך," מיהרתי להתנצל.
"לא העלבת. אני יודע על מה את מדברת." הוא הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הבהיר שלבש. "אז את חושבת, שאולי, תוכלי-"
"אני אוכל." השלמתי את המשפט שלו. קיבלתי כבר את ההרגשה שהוא לא נהנה להתחנן. "אבל תעשה לי טובה אחת."
"בטח," הוא משך בכתפיו הרחבות.
"אם אני משקיעה את הזמן שלי, תעשה מאמץ. אל תבריז לי כשאנחנו קובעים. אתה לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מכירים, כשאנחנו בבית הספר, אני מתכוונת. אני בטוחה שאתה לא שש להסביר לכולם מה לך ולחנונית מהספרייה. אבל אל תבריז לי. הזמן שלי יקר לי. בבקשה, תדאג שיהיה יקר גם לך." הבטתי בו במבוכה. מאיפה היה לי האומץ להכתיב את התנאים שלי, אני לא יודעת. אבל הכתבתי אותם, וקולין הסכים להם מיד.
"הזמן שלך יקר." הוא הנהן. "ואת לא 'החנונית מהספריה'." הכינוי שהדבקתי לעצמי העלה עוד חיוך על פניו.
"אין לי שום בעיה להיות החנונית מהספרייה אם זה יכניס אותי לאוניברסיטה." התוודיתי בשקט.
"אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להתקבל." הוא החמיא לי וגרם לי להסמיק.
"על מלגה." חידדתי את הנקודה.
"הבנתי." לא היה צורך להוסיף. הדרך היחידה שבה הייתי מתקבלת לאוניברסיטה שרציתי היתה אם הם היו משלמים עליה.
"אז, איפה אתה רוצה שנתחיל?"
"מתמטיקה." הוא שחרר יד אחת מכיס המכנסיים וגירד את ראשו. "המבחן ביום שישי הולך להרוג אותי."
המבחן ביום שישי היה משחק ילדים, אבל סתמתי את הפה. "בוא נתחיל." סימנתי בראשי לעבר שולחן הכתיבה הכבד שעמד בפינת חדר השינה שלי. המחשבה, שנשב צמודים זה לזו, גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. שיט. שכחתי משהו.
"אני אביא עוד כיסא, מהמטבח." חייכתי במבוכה.
"נשמע כמו רעיון טוב." קולין הקניט אותי, והתיישב על כיסא העץ הבודד שניצב בחדרי. יצאתי אל המסדרון, ולקחתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותיי אוויר. קולין רייט, בחדר שלי. ואני מתנהגת כמו ילדה.
הוא רק רוצה שתעזרי לו, טמבלית. הקול הפנימי שלי החזיר אותי למציאות במהירות. עצמתי את עיניי רק לרגע. אני ממש מקווה שלא עשיתי טעות. אני ממש, ממש מקווה שזה לא הולך להתנקם בי. שזו לא איזו בדיחה על חשבוני.

| 5 תגובות

לאסוף את השברים- פרק ראשון

כריכה קדמית לאסוף את השברים

תפסיק לצלצל… פשוט… תפסיק לצלצל.

הקור החודר מחלון חדר השינה מאלץ אותי למשוך את השמיכה ולהתכסות. אני שולחת את ידי ומגששת באפלה אחר הטלפון הנייד שנח על השידה. הלוואי שיכולתי לחזור לישון.

אני מכבה את השעון המעורר, מודעת לחלוטין לעובדה שאין לי בררה אלא להזדחל מהמיטה ולהיכנס למקלחת. אני לא מצפה לזה. בכלל. אני עייפה וחסרת אנרגיה. לא שזה יעניין את מר גרין, הבוס שלי. הוא הרי יחטוף התקף זעם אם אאחר. אחרי השבוע האחרון, שבו נעדרתי מהמשרד, איחור לא בא בחשבון.

מריאנה מחכה לי, וככל הנראה גם טים, הצלע השלישית בצוות הפרסום של חברת "רינובו", בית האופנה שבו אני מבזבזת את זמני בחצי השנה האחרונה. מר גרין  הוא הבוס שלנו, ואנחנו שועים לכל הגחמות שלו, מה שאומר שבין המטלות שלנו ניתן למצוא שליחת חליפות לניקוי היבש והזמנת ארוחות צהריים ממיטב המסעדות. נפלא. לא בשביל זה עזבתי את משרד יחסי הציבור של אבא שלי ואשתו. חטפתי את המשרה הראשונה שמצאתי ועברתי מניהול תיקי לקוחות ועצמאות מלאה… לזה, אבל אני מסוגלת ליותר. יש לי תואר בתקשורת וניסיון של שנים, ובכל זאת מר גרין חושב שכל מה שאני טובה בו הוא מענה לטלפון ושליחת אימיילים בשמו. אידיוט. אילו היה מקשיב לי, הוא היה יכול ללמוד דבר או שניים, אבל לא. הוא יודע הכי טוב.

אני מורידה את רגליי מהמיטה וניגשת לסגור את החלון. הרצפה קרה, וכפות הרגליים שלי מוחות על הקיפאון. הן, לפחות, יפשירו מתחת למים החמים במקלחת. אילו רק הייתי יכולה לחולל איזה קסם ולהפשיר את מצב הרוח שלי באותה הקלות.

ארבעים דקות אחר כך אני מסיימת להתארגן, מיישרת את ז'קט חליפת הארמאני השחורה שלי, מתחתיו חולצת כפתורים אדומה שמגלה מחשוף בדיוק במידה הנכונה. עיניים ירוקות מאופרות בקפידה ניבטות אליי מהמראה. אם למדתי משהו בחיים האלו, זה שהמראֶה שלך פותח לך דלתות, אז כדאי שתשקיעי בו, וכדאי שתעשי עבודה טובה. אני חוטפת את תיק הקלאץ' משידת האיפור, תוחבת את הנייד לתוכו ויוצאת מחדר השינה, אין לי זמן לקפה ולסיגריה.

ריח הגשם שירד בלילה מקבל את פניי כשאני נועלת מאחוריי את דלת הבית. שכונת נוטינג היל המנומנמת מתעוררת מרעשם של האוטובוסים החוצים אותה ומביאים אליה ערמות תיירים. אני מתעלמת מהרעש, נכנסת לאלפא רומיאו האדומה שלי, מדליקה את הרדיו וממהרת להשתלב בתנועה.

החורף מתחיל, והשנה מגיעה לסיומה. 2014 לא היתה טובה אליי, וכמו שזה נראה, המצב לא הולך להשתפר.

החניה התת-קרקעית של בניין המשרדים המרשים בסיטי חשוכה מהרגיל. אני ממהרת לצאת מהמכונית ועולה במעלית לקומה השלישית, פותחת את דלתות הזכוכית המבריקות ונכנסת אל הלובי הבהיר ורחב הידיים. ליב, פקידת הקבלה האנטיפתית, מחווה בראשה לעברי ממקומה מאחורי הדלפק.

"תראו מי חזרה!" קול צפצפני גורם לשתינו להפנות את מבטינו לעברה של הבחורה כהת העור העומדת בכניסה למטבחון ובידיה שתי כוסות קפה. היא לבושה בחצאית עיפרון שחורה ובחולצת כפתורים לבנה שמסתירה את גזרתה המושלמת. אסון אופנתי מהלך על שתיים. כמה בנאלית את יכולה להיות? יום אחד אני אקח אותה לקניות, אחליף את המלתחה שלה מהיסוד ואכניס קצת צבע לחיים המשעממים של הגברת.

"מארי," אני פושטת את הז'קט ותולה אותו על זרועי. "איך שרדת בלעדיי?"

"בקושי," היא משחררת אנחה מופגנת. שערה החום אסוף בפקעת מתוחה, ופניה מאופרות בעדינות, רק עיני הדבש שלה מודגשות.

היא מושיטה לעברי את הקפה שהכינה לי. שתבורך.

"מה שלום הבוס שלנו?" אני לוחשת כששתינו עושות את דרכנו אל חלל העבודה הקטן שאנחנו יושבות בו.

"כרגיל." היא מושכת בכתפיה. אני לא חושבת שהיא שונאת אותו כמוני.

"ישיבת עבודה?" אני זורקת את הז'קט על משענת הכיסא שלי וצונחת אל המושב.

"בעוד עשר דקות," היא מעדכנת אותי.

"איפה טים?"

"מאחר," היא מסננת.

"שיט."

"אם הוא ימשיך ככה, יפטרו אותו," היא לוחשת שוב.

"אני יודעת." לא שזה יהיה הפסד גדול. לבחור אין רעיון אחד מקורי בראש.

"נו, ספרי איך היתה החופשה שלך." מריאנה מתיישבת על הכיסא שלה ומדליקה את מסך המחשב.

"אין מה לספר. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס."

"נסעת לווגאס?" היא פוערת עיניים.

"מארי, זה רק ביטוי. לא נסעתי לווגאס." לא נסעתי לשום מקום.

 "ולא פגשת איזה גברבר והעברת איתו את הזמן?"

"ברור, ברור שפגשתי מישהו," אני עונה בציניות.

"איך קוראים לו?" היא לא קולטת את הטון.

"ג'וני." ג'וני ווקר, אם להיות מדויקת. הרבה מאוד ג'וני ווקר.

"לא השתזפת בכלל." היא לוגמת מהקפה.

"אני לא משתזפת אף פעם." אני לבנה שנשרפת בקלות, ובכלל לא יצאתי כמעט מהבית.

"יום אחד את תספרי לי על כל החוויות שלך," היא נשמעת בטוחה.

"אולי," אני מנפנפת אותה בתשובה קצרה.

"מה הפסדתי?" קולו המתנשף של טים קוטע את השיחה שלנו. הוא מצטרף אלינו, מעיף את תיק הגב שלו על הרצפה ומתיישב בגופו הרזה על הכיסא הקרוב, מנסה להעביר את ידו ברעמת השיער הבלונדינית שלו שהבוקר יצאה משליטה.

"שום דבר." אני מחייכת לעברו. הוא אולי לא חכם במיוחד, אבל לא מזיק.

"טוב שחזרת. הבוס עדיין לא הגיע?"

"הבוס הגיע." מר גרין וקול הבס שלו מרעימים מהדלת, ושלושתנו נדרכים במקום. בצעדים מלאי ביטחון הוא נכנס לחלל העבודה, לבוש בחליפת מעצבים שיושבת על גופו באופן מושלם. הוא בן ארבעים, שערו כהה וכך גם עיניו, ואלה עוברות ממריאנה לטים ואז נחות עליי.

"בוקר טוב, גברת קלארק. אני מקווה שנחת מספיק ב… חופשה שלך."

נחתי המון, אבל אני בספק אם אפשר לקרוא לשבוע האחרון "חופשה". אילו היה הדבר תלוי במר גרין, לאיש מאיתנו לא היו חיים אישיים, ובטח לא בעיות שצריכות שיתייחסו אליהן.

"חזרתי בכוחות מחודשים." אני לא מפרטת.

"מצוין." הוא לא טורח להתיישב. בעוד עשר דקות יפרוש למשרד שלו וישאיר אותנו לעשות את כל העבודה.

"גברת גונזלס," הוא פונה למארי, "האם עידכנת את גברת קלארק בכל הנושאים שעל הפרק?"

"עדיין לא הספקתי," היא מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותה מיד.

"אם כך, כדאי שתתחילי. אין לנו את כל היום."

"בהחלט, מר גרין," היא מהנהנת.

"כפי שאתם יודעים," הוא מתעלם ממנה שוב, "הקולקציה החדשה עומדת לצאת, וההנהלה מצפה מאיתנו לרעיונות למסע הפרסום וההשקה. אני רוצה לשמוע מה יש לכם להגיד עד סוף השבוע."

הקולקציה החדשה, שעליה הוא מדבר, פונה לקהלים צעירים בהרבה מאלו שעבדנו איתם עד היום, מה שאומר, פרסום צעיר ומגניב, לא עוד אחד מהרעיונות האיומים שמר גרין מעלה בדרך כלל.

"בהחלט, מר גרין," מארי שוב מתחנחנת. אם אין לך משהו חכם להגיד, יקירה, פשוט תשתקי.

"גברת קלארק, שלחתי לך במייל רשימה של דברים שצריך לטפל בהם. תתחילי מלמעלה, אלו הדחופים ביותר."

"עוד משהו?" אני שואלת.

"גשו לעבודה." הוא מנופף בידו לעברנו, ואז מפנה לנו את גבו ומשאיר אותנו להתמודד עם אין-ספור המטלות הרגילות שלו.

"רעיונות חדשים…" טים ממלמל בתסכול ומניח את רגליו על השולחן המשרדי שלי. אני מתעלמת ממנו, מדליקה את המחשב ונכנסת לתיבת המיילים, פותחת את הרשימה.

שאלוהים יעזור לי! ייקח לי שבוע לעבור על כולה!

"אתה צוחק עליי! שמישהו ישכור לו כבר מזכירה! מארי," אני מרימה אליה את מבטי בתחינה.

"ניקוי יבש?" היא מבינה מיד.

"בבקשה."

"אני אדאג לזה," היא מתנדבת לעזור.

"אין עלייך." אני נושמת לרווחה. אם יש משהו שאני שונאת, אלו שליחויות מטופשות, ולמריאנה לא אכפת לעשות אותן. אני מסלקת מעליי את תסכולי הגואה ומתפנה לשאר הרשימה. אם אצא מכאן לפני חצות, זה יהיה נס.

בשש וחצי בערב אני פותחת את דלת הבית שלי, מדליקה את האור וחולצת את נעלי העקב. מבטי נופל על ערמות ארגזי הקרטון הצמודים לקיר הסלון. בתוכם ארוזים חיי. לא ככה דמיינתי את העתיד שלי. לא במקום הזה חשבתי שאהיה בגיל עשרים ותשע.

ביום שעברתי לכאן, לפני שבוע בדיוק, פרקתי את הבגדים שלי ואת כלי המיטה. לא יותר. מאותו הרגע הכול נשאר כשהיה. חדר השינה החדש שקניתי מבעוד מועד הגיע עם הספה, פינת האוכל ומכונת הקפה. הנחתי לקירות להישאר חשופים. לא מילאתי את הבית בחפצים שיהפכו אותו לשלי. את השבוע שפיניתי למעבר ביליתי ברביצה חסרת מעש. התוכניות הגדולות שעשיתי נדחקו הצִדה, והבית נשאר ריק ומיותם כשהיה.

על אי השיש במטבח מונחת המעטפה החומה שאני מסרבת לפתוח. מסמכי הגירושים. אני יודעת מה כתוב בהם, והבן-זונה ששלח אותם חולם אם הוא חושב שאצא מהנישואים האלה בלי כלום. לא אכפת לי איזה לחץ מופעל עליי מכל כיוון אפשרי. אני לא חותמת. לא לפני שייתן לי את מה שמגיע לי, לא לפני שישלם מחיר כבד על התנהגותו. אני חוצה את הסלון בדרכי לחדר השינה להחליף למשהו נוח יותר. הארגזים יחכו, כפי שהם מחכים כבר שבוע, באותו המקום בדיוק.

חצי שעה אחר כך אני שרועה על ספת העור הלבנה החדשה, מוציאה את הנייד ונכנסת לפייסבוק. שם נדמה שהחיים של כולם ממשיכים כסדרם. המסך שלי מתמלא תמונות של חתלתולים ואמרות מוטיבציה מהסוג השנוא עליי במיוחד. "התחל כל יום בחיוך, והשמש תאיר אליך". שתזדיין השמש, ושיזדיינו החתלתולים החמודים. אם זה מה שגורם לכם לחייך, אשריכם. מה שגורם לי לחייך הוא כוס בירה, ושוטים של גְרֵיי גוּס, והוויברטור שלי. בחורה בלי דרישות, זה מה שנהיה ממני. קליפה יפה, וכלום בפנים. לא שאכפת לי, לא שאכפת למישהו. הטלפון מצלצל בידי. אני מעיפה מבט בשם המופיע על הצג ועונה באדישות.

"כן?"

"את בחיים!" קולו של פטריק קורא בטלפון.

"שתוק."

"מה שלום הביץ' האהובה עליי?"

"מותשת." אני לא ישנה מספיק, ואני שותה הרבה יותר מדי, לא שיש לי כוונה להפסיק.

"יש לך יין?"

"נגמר," אני עונה בלקוניות.

"אני אביא. יש לי שעתיים לשרוף." הוא מנתק לפני שאני מספיקה להתנגד.

עשרים דקות אחר כך הדלת נפתחת, ופנימה צועד פטריק בחולצת פולו כחולה צמודה ובמכנסי ג'ינס דהויים. השיער השחור שלו משוך לאחור. הוא מרים את הבקבוק לעברי ונועץ בי עיניים כחולות. אין מה להגיד, פטריק הוא ברמן שרירי ומשגע, כזה שגורם לבנות לרייר עליו בתדירות של אחת לשעה. הוא בן שלושים ושלוש, ואנחנו חברים כבר שנים, עובדה שמעמידה את היחסים בינינו על אפס משיכה מינית, תודה לאל. מי יודע מה זה היה עושה לחברות בינינו.

"כוסות?" הוא שואל כשהוא עובר למטבח הריק שלי.

"בארון הפינתי."

פטריק מוצא את הכוסות בקלות, מוזג את היין ומצטרף אליי לסלון.

"התחלות חדשות," הוא אומר כשאנחנו משיקים כוסות.

"בהחלט."

"את חושבת לפרוק מתישהו?" הוא לא מפספס את הארגזים.

"כשיתחשק לי."

"לפחות את לא גרה בבית ההוא יותר." נשארתי לגור בבית שלי, ושל מי שמקווה להיות בעלי לשעבר, חצי שנה אחרי עזב. או, אם להיות מדויקת, חצי שנה אחרי שזרקתי אותו מהדלת.

"תודה לאל על אדוארד ומרתה." אני מגלגלת עיניים. אבא שלי ואשתו המכשפה הסוּפֶּר-עשירים וכמויות הכסף הסוּפֶּר-רציניות שלהם קנו לי את הבית הזה. רצפות פרקט כהות, מטבח חדש, סלון ענקי. אמנם יש בו רק חדר שינה אחד, אבל בשכונת נוטינג היל מדובר בנכס יקר. יקר מאוד.

"יש לך סיגריה?" פטריק שואל.

"אתה יכול לעשן בחוץ," ולהמשיך לספר לי שהפסקת, אני רואה כמה סיגריות אתה גונב פה ושם.

"אל תהיי כזאת. נוח לי." הוא מרים את הרגליים על שולחן הקפה כדי לחדד את הנקודה.

"שלא תחשוב להסריח לי את הבית." ברור לי שהוא לא יוותר.

"תפתחי את החלון."

"אחת!" אני מבהירה, מרימה את התיק שלי מהרצפה ומוציאה חבילת סיגריות ומצית.

"אחת. ברור. אין עלייך." 

"אני יודעת." חיוך מקסים עולה על פניו. הוא מדליק לשנינו סיגריות, אני קמה בזריזות, מביאה מאפרה מהארון, פותחת את החלון ומתרסקת חזרה על הספה, כשקולה של פונטֵלה בּס מציף את הבית עם "Rescue me".

"את צריכה שאציל אותך?" הוא צוחק.

"שתוק."

"את ממילא מקרה אבוד."

"עוד שנייה אני אעשה ממך מקרה אבוד." אני מנידה בראשי. 

"מותק, האיומים שלך מגוחכים. שנינו יודעים שלא תיקחי את הסיכון שתישבר לך ציפורן."

"הייתי משתמשת בכלי נשק."

"במה היית בוחרת? בכרית?"

"כדי לחנוק אותך אולי. זה היה סותם לך את הפה." 

"אני יכול לחשוב על כמה בנות, שהיו מחפשות נקמה אם משהו היה קורה לפה שלי."

"אתה דוחה." הוא משרבב החוצה את הלשון שלו ומפתל אותה. "איכס! פּט!"

"אמנות, מותק. גבר חכם יודע מה גורם לנשים להישאר בסביבה." הוא נשען לאחור ושואף מהסיגריה. 

"גבר חכם לא דוחף את הלשון שלו בין הרגליים של כל אחת," אני מקניטה אותו.

"הלשון היא רק הכנה. מחיר קטן לשלם לפני שאני דוחף בין הרגליים שלהן משהו אחר."

"שאלוהים יעזור לי." הבחור מכונת מין משומנת, אני יודעת את זה. הוא כזה מהיום שהכרנו.

"אז," אני לוגמת מהיין שלי, "מי בת-המזל הערב?"

"מייגן," פט עונה בחוסר עניין, שלא מפתיע אותי. מעטות הבנות שפטריק מתלהב מהן.

"בלונדינית?"

"חס וחלילה. ברונטית."

"יש לך משהו נגד בלונדיניות?" אני רוטנת. שנים שאני נתקלת בסטיגמה המטומטמת ובמבטים המזלזלים. כן, אני בלונדינית עם עיניים ירוקות. וכן, אני רזה, והחזה שלי שופע, והרגליים שלי ארוכות. אז מה? זה לא אומר כלום.  

"את נהיית רגישה בגילך המופלג?" פטריק צוחק עליי, חצוף. "אני מכיר אותך מספיק שנים. אפשר להגיד עלייך הרבה דברים, אבל טיפשה הוא לא אחד מהם."

"מחמאות בשמונה בערב. מי היה מאמין? אז, הברונטית שלך?"

"קטנטנה ורזה. עם צחוק שיכול לגרום חירשות."

"נשמע מדהים. מה אתה עושה איתה?" אני מנידה בראשי. היא לא נשמעת כמו בילוי מהנה.

"מה את חושבת שאני עושה איתה? אני מזיין אותה, גורם לה לצרוח. תודה לאל שהצחוק שלה לא מעורב בעניין."

"תודה לאל באמת." אני מגלגלת עיניים. "אני מבינה שכבר בדקת את הנושא."

"לעומק."

"תעשה לי טובה ותחסוך ממני את התיאורים הגרפיים."

"אז מה איתך? אין איזה גברבר שטיפל לאחרונה במצב האורגזמי שלך?" הוא לוגם מהיין ונועץ בי מבט משועשע. אני שמחה לראות שהמצב שלי משעשע אותו!

"לא בזמן האחרון. אני נשבעת לך, פט, הקארמה שלי נדפקה. ברצינות, אני לא חושבת שהיה לי זיון ראוי כבר שנים." מתברר שחתונה היא לא ערובה לחיי מין מספקים, והבחורים שפגשתי בחודשים האחרונים? לוזרים אחד אחד.

"אם את צריכה שאטפל בך, את יודעת שאת רק צריכה לבקש," הוא צוחק.

"גילוי עריות אינו תחום עניין שלי, מותק. זה יהיה דוחה. לא פחות."

"אני מניח. זה באמת יהיה דוחה, הא?" הוא מעקם את הפרצוף.

"לגמרי. תישאר עם המייגן שלך. נשמע שהיא משעשעת."

"היא זיון סביר, ואני ממש לא הולך להסתפק בסביר לאורך זמן."

"אתה כזה זונה."

"תראו מי שמדברת."

"הֵי! אני הייתי מסתפקת בסביר!"

"על מי את עובדת? את יותר גרועה ממני. את צריכה להשתחרר מהצורך."

"הצורך באורגזמה ראויה?" אם הוא מתחיל עכשיו עם ההתפלספויות שלו, אני מעיפה אותו מהדלת.

"הצורך להרגיש מחוזרת. את זקוקה לגברים בסביבתך כדי להרגיש טוב. הם נותנים לך אישור."

כמה שטויות הוא מדבר. ההבחנות שלו מעצבנות, ואם יש משהו שאני שונאת, זה שמנתחים אותי.

"אני לא צריכה שום אישור, ואתה יודע מה דעתי על גברים." גברים הם מטומטמים. או-קיי, אני מודה, אני מכירה גם לא מעט נשים מטומטמות, אבל גברים… גברים שוברים את השיאים של עצמם.

"אני שמח לראות שאת לוקחת פסק זמן מהחגיגות. בעיקר לנוכח דעתך הלא מתרשמת מהמין הגברי."

"מי אמר שאני לוקחת פסק זמן?" אני מעקמת את הפרצוף.

"שמונה בערב. את בבית."

"הערב עוד לא נגמר." זו לא התשובה שהוא רצה לשמוע.

"את לא רצינית," הוא ממלמל ומגלגל אליי עיניים.

"אם באת להרוס לי את מצב הרוח, אתה יכול להתחפף," אני זורקת לעברו.

"מאיה, אולי מספיק?"

"אל תתחיל עם התובנות המזוינות שלך, אין לי כוח או זמן אליהן." הגיע הזמן לחתוך את השיחה. אני נעמדת באִטיות, וראשי מסתחרר לרגע.

"התובנות המזוינות שלי? מה את עושה לעצמך?"

הנה זה מתחיל, הנדנוד הבלתי פוסק שלו. מתי הוא יבין שאני לא מעוניינת לשמוע?

"אני יוצאת. לבלות, אם אתה מכיר את המונח. אתה מצטרף אליי או מסתלק?"

"כמה מאיתנו צריכים לקום בבוקר לעבודה. את יודעת, לא לכולנו יש את הפריווילגיה לחיות על חשבון אבא." הוא מכניס לי אחת מתחת לחגורה.

"לך לעזאזל," אני רוטנת, חוצה את הסלון הרחב ונכנסת לחדר השינה, פושטת במשיכה את החולצה וניגשת לפשפש בארון שלי אחרי משהו נורמלי ללבוש.

"אני לא אתנצל אם אני חושב שאת במסע הרס עצמי מאיזשהו סוג, ואני בטח לא אעמוד בחיבוק ידיים ואראה אותך מעוללת את זה לעצמך," אני שומעת את קולו מפתח הדלת. אני מורידה מהקולב שמלת מיני שחורה, כזו שמשאירה מעט מקום לדמיון והרבה מקום למשחק.

"תדברי איתי," הוא נאנח. "אלוהים אדירים, מאיה…"

"אין על מה לדבר." אני מורידה את מכנסי הטרנינג שלי ונשארת מולו בתחתונים ובחזייה. לפטריק לא אכפת שאני בקושי לבושה.

"נפרדת מבעלך, את שיכורה חמישים אחוז מהזמן, יוצאת ומזדיינת עם כל מה שזז, וכלום לא קורה?!"

זה היה אכזרי.

"למה אתה לא מסוגל לקבל את העובדה שנשים יכולות לעשות סקס רק בשביל הכיף?" אני מעבירה את השמלה מעל ראשי.

"אני לא מדבר על נשים. אני מדבר עלייך."

הוא באמת רוצה להיכנס לזה?

"בוא נדבר עליי." אני משלבת ידיים על החזה. "קדימה."

"בואי. נפרדת מאדם לפני חצי שנה, ובשלושת החודשים האחרונים את מתפרפרת בכל העיר. אני יודע שעבר עלייך משהו נורא, אבל בזמן האחרון לא אכפת לך עם מי את מזדיינת ומתי."

נו, באמת!

"אדם, שאותו אתה מתעקש להזכיר בכל הזדמנות, היה בן-זונה." זה בטוח.

"את יודעת מה אני חושב על האקס שלך." פטריק ואדם מעולם לא אהבו זה את זה. "זו עדיין לא סיבה להתנהג… ככה."

"ככה איך?" אני מרגישה את הזעם ההוא, המוכר, מטפס מעלה מהבטן שלי.

"את יודעת טוב מאוד איך."

"כמו מישהי שתפסה את בעלה במיטה עם החברה הכי טובה שלה?" המילים שלי גורמות לפטריק להנמיך את קולו.

"מה שהם עשו היה מגעיל, ומאותו הרגע את חושבת שסקס זה כל מה שגברים רוצים."

"זה באמת כל מה שגברים רוצים," אני נוחרת בבוז.

"בולשיט. את נותנת לחיים שלך לחמוק לך מהידיים."

"אתה נהנה מהדרמה הבדיונית שמתחוללת בראשך?" אני צוחקת לו בפרצוף. "החיים שלי לא חומקים לי מהידיים."

"זה בהחלט נראה ככה."

"יש לי חדשות בשבילך!" אני מרימה את קולי. "אנשים משקרים! הם משקרים, או עוזבים, או מתים, אז תסלח לי אם אני לא מנסה לפתח מערכת יחסים עם כל בן אנוש שעובר בסביבה רק כי יש לו זין!"

"לכל הרוחות…" הוא מסנן קללה. "זה לא רק בגלל אדם-"

"אני לא מנהלת איתך את השיחה הזאת עכשיו," אני קוטעת אותו, מרימה מולו את ידי.

"אני מבקש ממך, תעצרי רגע. תישארי בבית, נזמין משהו לאכול, נראה איזה סרט." הוא מתחנן, מה שלגמרי מפתיע אותי, כי פט אף פעם לא מתחנן בפני אף אחד.

"אם זה לא הרעיון הכי מטומטם ששמעתי ממך." אני מברישה את שערי במהירות ובוחנת את האיפור שלי. לא רע, לא רע בכלל. זה יעשה את העבודה.

"הדבר המטומטם היחיד כאן הוא את." הוא מרים ידיים. "תעשי מה שאת רוצה. את יודעת איפה למצוא אותי."

"בתוך הכּוּס המזדמן שתתקע את עצמך בתוכו…" אני מסננת. "ויש לך החוצפה לבקר את חיי המין שלי."

"את כזאת כלבה לפעמים."

"תמיד הייתי, ואני בטח לא הולכת להשתנות."

"את לא תבריחי אותי עם המשפטים המחורבנים שלך. אני מכיר אותך מספיק שנים בשביל לדעת שזה…" הוא מחווה בידו לעברי, "זה מוגזם אפילו בשבילך."

"אתה לא יודע כלום," אני נועצת בו מבט שיכול להרוג. "אתה לא יודע פאקינג כלום, אז קח את החיים המושלמים שלך ותעיף אותם מהבית שלי, ואל תעמוד פה ותגיד לי איך לחיות את החיים שלי."

הוא נאנח שוב. אני מתעלמת ממנו, חוטפת את הקלאץ' שלי ותוחבת לתוכו את הנייד ואת הארנק.

"לקחת קונדומים?" הוא שואל בטון תקיף.

"מה אתה חושב?" אני מנופפת מולו בשלישיית קונדומים ארוזה, ואז תוחבת גם אותה לתיק.

"לפחות את שומרת על עצמך."

"אני רוצה לבלות, פט, לא למות."

"אני לא חושב שאת יודעת מה את רוצה, אבל באופן ברור, אני לא אעצור אותך. לא הערב, בכל מקרה."

"ולא בכל ערב אחר."

"תתקשרי אליי בבוקר!"

"בסדר!" אני יודעת שהוא דואג לי, ואני לא מתה על זה, אז המעט שאני יכולה לעשות הוא לשלוח לו הודעה ולעדכן אותו שחזרתי הביתה בחתיכה אחת.

"את יודעת שאני אוהב אותך, ביץ'." הוא זז הצִדה ומפנה לי מקום, אני יוצאת מחדר השינה ואוספת מהסלון את הסיגריות שלי.

"גם אני אוהבת אותך," אני ממלמלת כשאני זורקת על עצמי ז'קט. אני לא אוהבת הרבה אנשים, ואני בטח לא סומכת על רובם. על פטריק כן. ועכשיו להזמין מונית ולהתחפף מכאן ולשכוח לכמה שעות מכל החרא.

הפאב שלנו עמוס. אני תופסת כיסא על הבר ומזמינה שוט של גריי גוס וכוס בירה. זה באמת לא עניינו של אף אחד איך אני בוחרת להעביר את הזמן שלי או עם מי, ואלוהים עדי שאין לי שום כוונה להשתפך בפני פטריק או בפני כל אחד אחר. אני יודעת איך אנשים יכולים להיות, מכירה את המבטים המרחמים שלהם, ואני שונאת רחמים. רחמים זה לחלשים.

רולי, הברמן, מחליק את השתייה שלי על הבר, ואני מורידה את הוודקה בלגימה.

המשפחה שלי אהבה את אדם. אבא שלי, ומרתה, ואפילו קארן אחותי הגדולה והמושלמת. אולי זה היה אמור להיות הסימן הראשון שהתעלמתי ממנו. כל בחור שמרתה אוהבת הוא הבחור הלא הנכון. רק פטריק לא סבל אותו. הוא שנא את החנופה, את הכסף שפיזר עליי.

הייתי צריכה לדעת. גברים לא מסוגלים לסגור את המכנסיים שלהם. ברגע שתגיע ההזדמנות הנכונה, הם ימצאו מישהי אחרת, מישהי שתיתן להם לשנות אותה, מישהי שתבשל, ושלא תצא עם החברים שלה ושתישאר בבית שבעה ערבים בשבוע ותהפוך לעקרת בית מושלמת. ואדם הצליח. במשך יותר מדי זמן. הייתי בת עשרים כשהכרנו, בת עשרים וארבע כשהתחתנו, בת עשרים ותשע כשהכול התפוצץ. הוא קיבל כמעט את כל מה שרצה, וכשלא נשאר מה לקחת, עבר הלאה. כשלא הסכמתי להתפשר עוד, הוא מצא לי תחליף.

למה פטריק המניאק היה חייב לבוא ולהרוס את הערב שלי ולהזכיר לי דברים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם? למה הוא לא יכול להיות חבר טוב ולשתוק? 

"משהו מעניין?" קול בס מחוספס גורם לעורי להצטמרר. אני מסיטה את מבטי ומרימה מעט את ראשי כדי לפגוש את עיניו הכחולות של הבחור המסוקס שהתיישב לצדי. אני לא נמוכה, מה שאומר שהוא… חתיך. אני רגילה לגברים שנראים טוב, באמת, אבל משהו בבחור הזה…

"מה?" אני מכווצת את הגבות.

"הבירה שלך. את בוחנת אותה כבר דקות."

"לא שמתי לב."

"ערב קשה?"

"משהו כזה." חצי שנה קשה, אם אתה באמת רוצה לדעת.

"אני ג'ו. ריד." הוא לא מוריד ממני את עיניו. הלסת שלו מסותתת, אפו ישר. והשפתיים שלו…

"מאיה. קלארק," אני מצליחה לענות.

"רוצה לדבר על זה?"

"לא ממש." אתה לא באמת חושב שאשב כאן ואספר לך את סיפור חיי, נכון?

"חבל." חיוך קטנטן עולה בזווית פיו, כזה שמסגיר את כוונותיו. "אומרים שאני יודע להקשיב."

יש לו ביטחון, את זה אפשר לזקוף לזכותו. בכל מה שנוגע לשטויות שהוא אומר, שנינו יודעים שהוא לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד. הוא רוצה להיכנס לי לתחתונים.

"זה עובד לך בדרך כלל?" אני מקניטה אותו.

"אני לא מתלונן." הוא מרים גבה בשובבות. שחצן, כמעט כמוני.

"תראה," אני חושבת שכדאי שאקטע מיד את מה שזה לא יהיה שהוא חושב עליו, "אני בטוחה שאתה מאוד נחמד, ואתה נראה ממש טוב, ובטח יש פה מישהי ש… תשמח להצעה שלך." 

"לא הצעתי כלום." חיוכו הממזרי מתרחב.

"עמדת להציע."

"את קוראת מחשבות?"

"אני יודעת איך זה עובד." ובכל ערב אחר כנראה גם הייתי בעניין. הוא באמת לוהט, והשפתיים שלו הן משהו שהייתי שמחה לפגוש מקרוב. אבל לא הערב. אני לוקחת את התיק שלי, יורדת בזהירות מכיסא הבר ומעיפה מבט אחרון בגברבר שחזר להתעסק עם כוס הבירה שלו. מפלסת את דרכי החוצה. מוצאת פינה שקטה לעמוד בה, מדליקה סיגריה ולוקחת שאיפה גדולה.

עיוורת. חודשים הייתי עיוורת למה שהתרחש מאחורי גבי. לשקרים, להתחמקויות, לריח הבושם הזר. לא חשדתי, לא העליתי על דעתי שיום אחד אפתח את דלת חדר השינה שלי ואמצא את הבעל שלי עם אחרת. 

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם קפואה. שניות שנמשכו נצח. והוא היה עליה ובתוכה, וציפורניה שרטו את גבו, והדבר היחיד שראיתי היה הטבעת שלה. הטבעת שענדה, שאף פעם לא הסירה. בַּסוף כל מה שנפלט מפי היה יללה אומללה. שניהם זינקו בבהלה, ואני בכיתי.

רציתי לצרוח, ולהכות מישהו, ולהטיח דברים על הקיר, אבל הגוף שלי סירב לזוז, אז עמדתי שם ונתתי לדמעות לזלוג.

ואחר כך הגיע הזעם, והתלקח במשך ימים ושבועות וחודשים ושרף את החיים הישנים שלי לאפר. נשארו רק המסמכים על אי השיש במטבח, מחכים שאחתום עליהם. מחכים שאשים לזה סוף.

"זאת שוב את." הקול המחוספס ההוא מבליח בחשכה. הוא מתקדם לעברי, מוציא מכיס מכנסי הג'ינס שלו חפיסת סיגריות ומדליק אחת. 

"בחורה אחרת היתה חושבת שאתה עוקב אחריה." אני פולטת סילון עשן לאוויר הקריר.

"ואת לא?" הוא נעמד קרוב מספיק כדי שהמבטים שלנו יינעלו. אי אפשר להתעלם מהמתח באוויר שגורם לעורי לסמור. אני לא יודעת אם זה קולו הנמוך, או זרועותיו השריריות, או הגישה הכללית החצופה שלו, שמותחים איזה שריר נסתר בבטן שלי. 

"אני מעדיפה לחשוב שמדובר בצירוף מקרים מוזר." אני בולעת רוק כמו ילדה בת שש-עשרה. באמת, מאיה! מה יש לך מהבחור הזה? שוט של וודקה וכוס בירה במחזור הדם, זה מה שיש לי.

"ואם אני לא מאמין בצירופי מקרים?" הוא מתחכם.

"אתה מאלו שחושבים שהכול קורה מסיבה מסוימת?" 

"בהחלט." הוא שואף מהסיגריה.

"ומה הסיבה שבגללה שנינו נמצאים כאן עכשיו לבד?"

"היקום שולח לנו סימן, אולי?" הוא מרים גבה, אבל לא נותן למבטים שלנו להתנתק. 

"נראה לי שאתה עוזר ליקום."

"ייתכן."

"היקום יצטער לשמוע שאני עסוקה." עסוקה במחשבות שמעכירות את מצב הרוח שלי, עד שכל מה שבא לי לעשות זה להתכרבל במיטה.

"את לא נראית עסוקה." הוא לא קונה את ההתחמקות שלי. אני מצליחה להתנתק מהמבט, זורקת את הסיגריה שלי על המדרכה ומכבה אותה במעיכה. הוא עושה כמוני, מועך את הסיגריה שלו בנעל.

"אני כן…" אני מרימה שוב את עיניי.

"בגלל זה את מתנשפת?"

"מה? אני לא…" לכל הרוחות! אני ועוד איך מתנשפת! הדופק שלי משתולל, וחם לי. 

"תנשמי…" הוא אומר בקול שקט.

"אני לא מעוניינת." אני מנידה בראשי. הוא לוקח צעד לאחור ומרים ידיים בכניעה. מתנשפת, אני חומקת ממנו בדרכי לעצור מונית, עקביי נוקשים על המדרכה במהירות. פאק!

לאחר המקלחת אני שוכבת במיטה על צדי ובוהה בקיר החשוף. אלמלא פטריק והתובנות שלו הייתי יכולה להיות עכשיו במיטה עם ג'ו. הייתי יכולה לשכב איתו ולתת לו להשכיח ממני את מה שלא נותן לי מנוח. במקום זה אני כאן, לבדי, בבית הזה שבו אני אמורה להתחיל את החיים החדשים שלי. ועכשיו אני צריכה לישון, ולקום ליום חדש שבו הכול יהיה… אותו הדבר.

| תגובה אחת

הנה זה קורה שוב!

הקטע עם החגים הוא, שהם חוזרים כל שנה. אז אחרי הטלפון הרגיל שקיבלתי הבוקר שדורש מתכון (יודעים ממי לבקש!) אני משתפת אתכם בכמה טיפים לאזני המן, משלוח מנות ושאר ירקות. חג שמח!

אזני המן:
לכל מי ששאל, וגם למי שלא, אחרי שמדדתי כמויות כדי שלא אצטרך לכתוב: "קצת חלב" או "עד שזה מספיק מתוק", הנה המתכון שלי לאזני המן במילוי פרג:

בצק פריך בסיסי וקל:

2.5 כוסות קמח

חצי כוס סוכר

2 ביצים

150 גרם מרגרינה

לשים הכל לבצק אחיד (מוסיפים קמח לפי הצורך), ומניחים במקרר

מכינים מילוי בסיר על הגז:

100 גרם פרג טחון

חצי כוס חלב

3 כפות סוכר

1 כף דבש

1 כף ריבה הכי פשוטה וזולה- לא קונפיטורה עם פירות בבקשה…

מבשלים כ3-5 דקות , מורידים מהאש ומוסיפים כחצי כוס פירורי עוגיות שריסקנו היטב.

ניתן גם לרכוש מלית של מימונס, שאותה אני אוהבת מאוד.

1452348_726454830699614_9034966_n

מרדדים מהבצק עלה, לא עבה מדי, קורצים עיגולים, מברישים את שולי העיגולים בביצה כדי שהאוזניהמנים לא יפתחו באפייה, מניחים במרכז כל עיגול חצי כפית מילוי. סוגרים למשולש. מסדרים בתבנית. רצוי להניח את התבנית לקירור 10  דקות במקרר לפני האפייה.

אבל בואו נשים הכל על השולחן- למי יש כוח לעמוד ולצבוט עשרות אוזני המן, חמודים ומתוקים כל שיהיו? הרי כדי למלא אפילו משלוח מנות קטן צריך הרבה, הרבה, אוזני המן. וכמה מהם כבר שורדים ולא נפתחים באפיה או נטרפים בדרך מהתבנית על ידי גורם זר (אני? מה פתאום!) . אז את הטריק הבא כדאי ליישם כשנמאס לנו מהמשולשים:
מהבצק שנשאר מרדדים עלה, מורחים במילוי (אפשר גם בריבת תות, ולפזר מעליה קוקוס, שומשום, אגוזים קצוצים וכו,), מגלגלים לגליל, מעבירים לתבנית. חותכים כל ס"מ וחצי ואופים כ 25 דקות.

1505406_726475730697524_1286530291_n (1)
ואם אנחנו עדיין רוצים להשתפר, או לשדרג, או לחסוך מעצמנו מאמץ (בינינו, מי שולח היום משלוחים? טוב, אם אני כותבת את הבלוג הזה אז כנראה שאני, אז בואו נמשיך), ובכן הדרך הקלה והמהירה למלא את המשלוח היא  אפיית מאפינס לרוב! ובגלל שאנחנו בענייני פורים, ואני לא מתה על בחושות עם פרג, הדרך להפוך כל מאפינס לחגיגי טמונה בציפוי! אז כל שעלינו לעשות זה להכין בלילה למאפיס (אני הולכת על דבש כי הם מעולים, אבל גם מאפינס בננות יצליח והמתכונים מיד), ואז בציפוי שוקולד פשוט וסוכריות צבעוניות אנחנו מסודרים לחג, המשלוחים מרשימים וגדולים ומפנקים ומקוריים ו…וטוב, הבנתם. יאללה למתכונים:

מאפינס דבש של קרין גורן:

בקערה מערבבים:

1 כוס סוכר

1 כוס דבש

1 כוס שמן

1 כוס תה מוכן

6 ביצים

3 כוסות קמח

2 כפיות אפיה (במקור זה כפית אבקת אפיה וחצי כפית סודה לשתיה, אל תשגעו את עצמכם).

כפית גדושה קינמון.

ההוראות: מערבבים את כל החומרים ביחד, מסדרים תבנית שקעים עם מנג'טים מנייר (לא יכולה לקרוא להם "עטרות"…), ממלאים כל מנג'ט בערך חצי- 4\3 גובה, אופים בתנור בחום 180 מעלות 15-20 דקות עד שהמאפינס זהובים.

מכינים ציפוי שוקולד: ממיסים במיקרוגל 1 חבילת שוקולד עם חצי מיכל שמנת מתוקה. מצפים את המאפינס ומפזרים סוכריות צבעוניות ופורימיות.

1459326_1377308795846679_1733388889_n

מתכון למאפינס בננות הכי שווה שיש:

בקערה מערבבים:

150 גרם מרגרינה מומסת

כוס סוכר

3 ביצים

חצי כוס מים

2 וחצי כוסות קמח

1 כפית אפיון

2 בננות מעוכות

כפית קינמון

מערבבים הכל יחד, מוסיפים 4\3 כוס שוקולד צ'יפס וממשיכים כמו במתכון הקודם.

חג שמח!

1621727_1431803460397212_352684173_n

 

 

| כתיבת תגובה