על אמהות ומתנות

אמא שלי אוהבת להביא מתנות לנכדים. טוב, איזה סבתא לא?

הכל התחיל כשאמא שלי, שגרה די רחוק מאיתנו היתה באה לבקר כל 3 שבועות ובידיה שלל מתנות וטופינים לילדיי האהובים. רכישת המתנות היתה מותנית לא אחת בחיפוש ממושך אחרי המתנה המושלמת. עם הזמן הביקורים הפכו לשבועיים, כשאימי היקרה מתארחת אצלנו כל שבוע ל2 לילות (מצב מורכב אחר שיסופר בבוא הזמן…). עכשיו לחיפוש המתנה התווסף המשתנה "מתנה זולה", מה שהפך את החיפוש למעיק עוד יותר, את המתנות לשבירות (וזולות…) או קיצור אוסף של זבל תוצרת סין. וכך כל שבוע קיבלו ילדיי  מתנה שבורה כזו או אחרת, שהיתה מתפרקת בטווח הזמן שבין 5 ל40  דקות, הילדים היו פורצים בבכי וגדולה היתה עוגמת הנפש. אימי שלא יכולה לעמוד בפרץ הבכי על המתנה שנשברה (ולעיתים סתם כי לא קיבלו מה שרצו) היתה ממהרת לקפוץ לארון ולשלוף מתנה חדשה ו\או אחרת, ואין סוף לחגיגה. כמו כן כדי להמתיק\לתבל את המאורע קיבלו ילדיי בכל יום ממתק שוקולד ולאחריו שקית חטיף (מה שדפק לחלוטין את ארוחות הערב שלהם יומיים בשבוע על בסיס קבוע). השיא היה כשאימי היתה באה לאסוף את הגוזלים מגן הילדים ומתקבלת בשאגות "סבתא הבאת מתנה? "או לחילופין "מה הבאת לי?" הישן והטוב…

כאן החלטתי לשים לחגיגה סוף. הודעתי לסבתא היקרה שאין יותר מתנה כל שבוע. יש שוקולד קטן (ביצת הפתעה) שזה גם שוקולד וגם צעצוע. וזהו. אימי נלחמה בשינייה על הזכות לתת גם חטיף וניצחה. בשבוע הראשון היא ענתה לשאלה "סבתא הבאת לי מתנה?" במשפט "תשאלו את אמא…" כדי שאני אגלה ש-כן, היא הביאה מתנה, ולא- היא לא יכולה לתת להם אותה. אחרי שסיימתי לצרוח עליה נרגעתי והודעתי לה שמיצידי תיתן מתנה כל שבוע, תוציא כמה כסף שזה יעלה, אבל עם הבכי של "הצעצוע נשבר" או לחילופין "זה לא מה שרציתי "או לסירוגין "זאת לא מתנה" (על מדבקות, סלסלות או כל דבר שלא הגיע עטוף ) היא תתמודד לבד. כלומר בלעדיי, כלומר בעצמה (אם יש דבר כזה. שוב- נגיע לזה יום אחד). מיותר לציין שהבכי באותו יום היה גדול מתמיד (מדבקה זה לא מתנה…) והסתיים באמא אחת שמודיעה (שוב) שסבתא (כן, האישה הזו שברחה למרפסת עם הקפה שלה ולא מדברת איתי כבר חצי שעה…) לא מביאה יותר מתנות.

אחרי זה ניהלנו שיחה טובה לשם שינוי שהסתיימה בזה שהיא ניסתה להגיד לי שהיא מכבדת את הבקשה שלי רק קשה לה לא להביא כלום ואני הסברתי לה שהיא יכולה להגיד שהיא רוצה לכבד את הבקשה שלי, אבל לא באמת עושה את זה.

ובכן, הנה היום הגיעה הסבתא לביקור, שאגב לא מתקיים כל שבוע יותר, והצליחה לא להביא מתנה! אבל אל תטעו חברים, כי הסבתא הזו לא נולדה אתמול! אמרנו ששוקולד מותר! (ביצי הפתעה פלוס אצבעות קינדר במקרר…). ואמרנו שחטיף כן! (ביסלי לילדה פלוס תפוצ'יפס לילד פלוס ביגל'ה חדש בטעם פיצה- כן, יש דבר כזה ורק רציתי לראות מה זה בלה בלה בלה…). ובכן, תנו לי לספר לכם שכששמים לילדים חטיפים בכלי קטן, הרעיון הוא לא נס פח השמן של חנוכה כלומר לא  למלא אותו  שוב ושוב במשך שעה (וחצי…).

טוב, אז ככה. חידוד נהלים. שוקולד. וחטיף. אחד.בארבע. וזהו. לא ממלאים, לא מחליפים. לא מנסים דברים חדשים. מסיימים עד ארבע וחצי. גם בכי לא יגרום לנו לפתוח שקית חדשה, או עוד אצבע שוקולד (או לשלוף מהארון גורמיטי חדש- ואם אתם לא יודעים מה זה הודו לה' כי טוב).

מסקנות: בגילן קשה להן להשתנות- את זה כבר ידענו. לעולם לא נבין את הדברים הקטנים שהן נלחמות עליהם- או לפחות עד שנהיה סבתות.

ותמוש- אחד בשבילך- זה כנראה מתקופות שהיא רצתה ולא היה לה… (הסבר יבוא בהמשך)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפחה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s