סבתא הוריקן

ממש לפני שהחצי שלי נסע, התיישבתי עם עצמי וחשבתי איך בדיוק אני מצליחה בניגוד גמור לטבע שלי לשמור על הבית מסודר. אתם מבינים, אצלנו בבית סידור זה לא ממש החלק שלי. החצי שלי, שידוע לכל בתור איש מסודר מאוד, הרבה מעל הממוצע (לדעתי האובייקטיבית) טוען בתוקף עד היום שבכלל רימיתי אותו איפשהו לפני שנים כשהכרנו. בשבת הראשונה שלנו, כשגיליתי להפתעתי שהבחור הופיע ללא הודעה מוקדמת, העפתי מבט מהיר בדירת החדר שלי בקיבוץ ובלי ברירה דחפתי את כל מה שהיה אפשר (בגדים, מגבות וכמעט את החתולה…) לארון, ובתנועה אקרובטית החזקתי הכל ביד אחת וביד השניה סגרתי את דלת הארון. (כאן בא לביטוי היתרון הברור של דלת הזזה. אין ספק שאם הוא היה מנסה להסיט אותה מתישהו במהלך אותה שבת הוא היה נקבר תחת הערימות ולא היה נמצא עד עצם היום הזה). אבל הדלת לא נפתחה והסוד נשאר שמור איתי. שבועיים אחר כך, בביקור הראשון שלי בדירת החיילים שלו נעמדתי בסלון הקטן והמסודר. מחדר השינה הציצה שמיכה מתוחה על המיטה ומוכנה למסדר המפקד. "למה בגיל 22 אמא שלך עוד מסדרת לך את  החדר?" שאלתי בתמיהה. "היא לא…" הוא ענה ואני הבנתי באותו רגע, בשעה שהשלטים של הטלויזיה הסתכלו עלי מהשולחן בסלון מסודרים מימין לשמאל לפי גודל, שכנראה שאני והוא לא חונכנו על אותם ערכים של סדר ונקיון…

השנים חלפו, הילדים נולדו, וכל נסיון של החצי שלי לחנך אותי לסדר אחריי נחל כישלון. מה לעשות, פשוט אין לי את הגן הזה שגורם לי להסתכל על הבית ולחשוב לאן כל דבר צריך לחזור. בכלל החצי שלי טוען שאני לא יודעת לסדר, אני רק מפנה. ניקח לדוגמא את הסלון עמוס הצעצועים. לי נראה הכי הגיוני בסוף היום לאסוף את הכל לתוך התיבות ולדחוף אותן לאורך הקיר (מסודרות יפה, כן?) וכך השטיח מפונה, אפשר ללכת בלי ליפול על כלום. מסודר לא? אז זהו, שלא. כי החצי שלי עושה זאת (קצת )אחרת. את הצעצועים ממיינים לתיבות לפי נושאים (כלי רכב, חיות, גיבורי על וכו'), את התיבות לארון או מתחת למיטה של הסבתא. כל הנעליים בכוננית (והוא בצדק  רוצה שאסביר לו למה באמצע הקיץ יש שם עדיין נעליים של חורף ולא רק סנדלים). השיש ריק והכל בארונות המטבח והמדיח מחכה לשעה 23:00 כדי שנפעיל אותו (כשהחשמל בזול…)בקיצור אני והוא עושים את הדברים בצורה מעט שונה.

אבל עכשיו הוא בחו"ל ואני נותרתי לבד עם הפועל הזה "לסדר" ועם הסבתא מהדרום, שזכתה אצלנו לכינוי "סבתא הוריקן" מה שהופך את הכל לעוד יותר מאתגר. בימים כתיקונם, כלומר כשהחצי פה, הידיעה שיום רביעי הגיע ואיתו הסבתא, מכניסה אותו לכוננות. עם הגיעה אלינו היא ממהרת לפרוק את התיק. מתנות לילדים מחכות להם על הספה. על השיש היא מניחה אחר כבוד את כל היבשים שהיא הביאה איתה לצייד את הבית (טונה, ספגטי, פרלינים לאפיה, תירס גמדי, קורנפלייקס ומה לא). ליד הכורסא בסלון היא מיד מניחה חבילת טישו "שיהיה" כאילו היא צופה מראש שמשהו כבר ישפך ויהיה צריך לנגב מהר…וכמובן זה בעיניה גם המקום האידיאלי לתיק האיפור שלה, לפלאפון ולכוס המים שלה (שוודאי תישפך שם במהלך אחר הצהריים…)

תמיד אומרים לנו שאם יש במישהו תכונה שקשה לנו איתה (שלא לומר מעצבנת אותנו), שנבדוק טוב טוב אם זו לא בדיוק אותה תכונה שקשה לנו איתה בנו. אז בין שאר התכונות של הסבתא שאני מזהה בי ובא לי להיחנק, אין ספק שההוריקן היא המעצבנת מכולן. לא משנה כמה שנים עברו, וכמה החצי ניסה לחנך אותי, ההוריקן חזק ממני וממנו, ואני נטרפת מחדש כל פעם שהסבתא ממלאת את בקבוק המים שלה- פעולה שמסתיימת בשובל טיפות על כל רצפת המטבח ופינת האוכל עד הסלון, בעוד השיש מוצף ומטפטף. אני כבר אביא סמרטוט…

אז כבר 4 ימים אני מנגבת ומסדרת, מספרת לחצי בטלפון (ןחושבת שאם הוא היה נכנס הוא לא היה מבין על איזה סדר אני מדברת. מקסימום פנוי…). אני מעודדת את עצמי איזו עבודה מעולה אני עושה. ובכלל מגלה שכשאני רוצה אני יכולה. בערב קיבלתי  הודעה מהחצי. "לא נורא  שבוע התנתקות שיאפשר לך לגלות את ה"אני שבך" (כלומר את כל התכונות המעולות שלי שנמצאות בתוכך). הכי מפרגנן שיש. אין עליו. יאללה, הבית הפוך. מתי הוא כבר חוזר?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s