חופשה על המשקל

אז יצאנו לחופש. 2 לילות בבית מלון בתל אביב כולל ארוחת בוקר כולל ארוחת ערב כולל כל הפינוקים שיש לתל אביב להציע (מי אמר בקלאווה בשוק הכרמל ולא קיבל משלוח עד הבית..)

וכמו תלמידה מצטיינת בחלי ממן שאוטוטו חוגגת שלוש שנים במשקל היעד, כל מה שאני שמעתי זה אוכל אוכל אוכל. ארוחת הבוקר במלון היתה מאתגרת במיוחד. אני עדין מחפשת את האיש שחשב שפסטה ברוטב שמנת זו מנה ל 9:00 בבוקר, אשמח ללחוץ את ידו. לצערי הרב (או לשמחתי ) לא אוכל לתת לו חוות דעת על טעמה של הפסטה פשוט כי נמנעתי. נמנעתי גם ממבחר הלחמים (המרשים), המאפים המתוקים (כמה סוגים של בצק עלים מגולגל בשוקולד אעוד אפשר להמציא)? העוגות הן הרי פרווה ולא נבזבז עליהן זמן או קלוריות. והפשטידות ("רק" 3 סוגים שונים). אז כדי לא להרגיש לגמרי אומללה (ובגלל שאני בכלל לא מסוגלת לאכול לפני 13:00 בצהריים, ובטח לא ירקות שאני לא סובלת ולא משנה מה השעה), נשנשתי 2 בורקס מיניאטורים  וקינחתי בפירות.

כשהגיעה השעה לארוחת הצהריים לא ניהלנו שום דיון מעמיק. בתור זוג חובב המבורגרים מושבע צעדנו לנחלת בנימין והתיישבנו ב"אגאדיר". עבורי היה מדובר בהמבורגר נוסטלגי לחלוטין, זכר לימים שגרתי 100 מטר משם בשנקין, והייתי, בעצלנות גמורה, מזמינה טייק אווי. עד הדלת. תמיד תירצתי את זה בחוסר הרצון לחצות את הכביש של אלנבי, פעולה שהיתה או מסכנת חיים (אם בחרת לחצות למעלה), או דוחה ברמה שלא רצית לאכול אחר כך כלום (אם בחרת לחצות במעבר התת קרקעי).

אחרי ארוחת הצהריים לא היה לי שום מקום לארוחת הערב, (כאן חלקכם מרימים גבה במחשבה שמה שנותנים לך בחינם תיקחי, אז זהו שאחרי 2 חתיכות מלפפון פשוט לא יכולתי, וגם אותו אכלתי רק כדי לא לצאת ולשתות על בטן ריקה). יצאנו, חזרנו וצנחו למיטה אחרי 2 בירות, מרוצים מהחיים.

ארוחת הבוקר נראתה בדיוק כמו חברתה מאתמול, נשארתי עם המיניאטורים והפירות, ואחרי קפה אחרון בשנקין חזרנו הביתה. התיישבתי מול המחשב וגיליתי בפייסבוק קטע מהמם. אני, שענייני המשקל הם באמת חלק בלתי נפרד ממני (היום הרבה פחות מפעם, ועדיין), מצאתי את עצמי מתרגמת מאנגלית קטע  (זה הזמן לפרגן להורי שהביאוני עד הלום  ולא שכחו ללמד אותי בדרך את שפת האם שלהם) מטאפורי על העיסוק הבלתי פוסק שלנו הנשים במשקל שלנו- וסליחה מראש למי שלא מתעסקת בזה, אשרייך, ותספרי לי איך את עושה את זה (:

קטע שכתוב מדהים, על הרצון והרזון והנסיון הבלתי פוסק להשיל, להוריד ולרזות. קטע שאומר -אני מעדיפה להיות לוויתן מאושר ולא בת ים- שהיא כידוע לא מציאותית בכלל.  אז הנה אני, אחרי חופשה עתירת קלוריות, נקרעת (שוב) בין הרצון להיות מאושרת בחלקי (ותסלח לי המחברת, לוייתן זו קצת הגזמה, בואי נסגור על איזה דולפין חמוד וגדול מימדים…) ובין הנסיון התמידי להיות רזה כמו בת ים (או כמו בריטני או סתם כמו שהייתי לפני שנתיים…)

ונדמה לי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא משנה אם אנחנו גדולות כמו לויתן (או דולפין), או רזות כמו בר רפאלי (כי ביננו הרזון של בריטני בא עם שריטה ברוחב הגראנד קניון ואני לא מתכוונת לקניון בחיפה…), העיקר שנפסיק לרדוף אחרי מה שאין, ונתחיל לקבל ולאהוב- אבל באמת לאהוב, את מה שיש, כי לא משנה העטיפה, היא בסך הכל אורזת בתוכה את כל הידע והחוכמה והכוחות שנשים מביאות לעולם הזה כבר שנים, רזות ושמנות ויפות יותר או פחות. נשים הן פשוט מושלמות. ככה. כמו שהן. כמו שאף גבר, לעולם, לא יוכל להיות. אתם מושלמים אחרת, וזה כבר ליום אחר. אוהבת אתכן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חופשה על המשקל

  1. ת. הגיב:

    יקירתי, זה מה שאני מנסה לומר לך כבר שנים. המטרה לא צריכה להיות "משקל מטרה" אלא להגיע למצב שבו לא אכפת לך כמה את שוקלת.
    לכן תמיד עדיף ללכת ולקנות בגדים במידה אחת יותר גדולה שאת נראית בהם טוב מאשר להשתעבד לעיסוק אובססיבי ומשעמם בשאלות הרות גורל אודות כמות הקלוריות ביוגורט 0%. אולי זה קצת יותר יקר אבל הרבה יותר מספק, וגורם לך להראות טוב באותה המידה. ותמיד לזכור- כל 5 ס"מ נוספים בעקבי הנעליים הם כאילו הורדת עוד 5 קילו- ובהרבה פחות עבודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s