אימהות, קריירה, והגברים שביניהם…

מהבוקר חיכיתי לרגע שאוכל לקרוא את המאמר של אן מארי סלוטר.  מאז שקראתי  לפני איזה שבוע את התקציר שלו, שהצליח לעצבן אותי, חיכיתי לקרוא את הראיון המלא (כאן עולה השאלה למה חיכיתי לקרוא משהו שהיה ברור שיעצבן אותי, אבל זה כבר דיון אחר). בגדול מדובר (שוב) על עוד אשת קריירה שמתלוננת על חוסר השיוויון התעסוקתי בין המינים, אלא שהפעם מדובר באמת בקליברית שיכולה להעלות את כל הנושא לדיון ברמה אחרת, רק ממש, אבל ממש מפספסת את הנקודה.

למי מכם שלא קרא את המאמר אני אתן הסבר קצר: אן מארי סלוטר היתה מרצה באוניברסיטת פרינסטון, שעזבה תפקיד נחשק כדי ללכת לעבוד בתור יועצת שקר כלשהו בבית הלבן.  אז היא גילתה שמה שמעסיק אותה יותר מכל הם ציוניו המתדרדרים של בנה בן  ה 14, דבר שהביא אותה אחרי שנתיים לעזוב את העבודה ולהגיע למסקנה  שנשים לא יכולות להשיג הכל, לפחות לא בחברה בה אנחנו חיים היום. אז התעמקתי במאמר וגיליתי שהגברת הנכבדה בחרה לעבור לעבוד בוושינגטון אבל השאירה את משפחתה בניו יורק מה שאומר שהיא הגיעה הביתה רק בסופי שבוע, נקודה שלא קשורה לעובדה שהיא אישה,  אם היא היתה גבר ניו יורק לא היתה נהיית יותר קרובה. היא גם מספרת  שאם היתה עוזבת את האוניברסיטה ליותר משנתיים היתה מאבדת את הקביעות שלה, אבל לא בגלל זה היא חזרה לעבוד שם  (ממש), אלא פשוט כי "רצתה להעביר זמן עם הילדים בשנים האחרונות שלהם בבית, שנים שאין להן תחליף מבחינת החויה ההורית".

אחר כך היא פורסת על פני עמודים רבים את המשנה שלה ומשתמשת בדוגמאות קיצונית כמו קונדליסה רייס, מישל אובמה והילרי קלינטון, שככל הנראה אישה ממוצעת לא משנה מאיפה ,תתקשה להזדהות איתן. היא מדברת על הפער בין המינים. על הקושי לשלב בין הורות וקריירה , ובעיקר סותרת את עצמה ועושה סלט.

עכשיו בואו נבהיר כמה נקודות. אנחנו לא שוים. זה מין קטע כזה, שיש גברים ויש נשים ואנחנו לא אותו דבר. ולמען האמת אני גם לא בטוחה כמה אנחנו צריכים להיות. וכמה מאיתנו באמת רוצות את השיוויון הזה. אנחנו רוצות אפליה מתקנת. אנחנו רוצות מקומות עבודה וחברה שתתן משקל ויחס לרצונות שלנו להיות אמהות, בדיוק באותן שנים שבהן אנחנו רוצות להיות גם נשות קריירה. אנחנו רוצות להיות נשות קריירה בעוד אנחנו נאבקות בתבניות חברתיות שהטביעו בנו עוד מגיל שנתיים כשנתנו לנו בובה ואמרו: "איזה יופי את מאכילה אותה, עכשיו תשכיבי את הבובה לישון".  כבר בגיל 3 אנחנו לא רוצות להיות רופאה או כבאית או שוטרת. אנחנו רוצות להיות אמא. זה השלב שבו אני שומעת צקצוקים ומשפטים בסגנון "נו ככה זה הטבע, הצורך האנושי," לא חברים שלי. ככה זה חינוך. ככה זה כשאני גולשת בפייסבוק וקוראת בקבוצת אמהות שאני חברה בה, על בנות מלאות רגשות אשמה שרוצות, כן רוצות לשים את התינוק שלהן בגיל 4 חודשים במשפחתון ולחזור לעבודה רחמנא ליצלן, אז מה זה אומר עליהן, שהן חרא של אימא?

העובדה היא שהחברה שלנו מעודדת את כולנו, גברים ונשים, להקים משפחה, לעשות ילדים, ואז יוצרת מצב אבסורדי שבו אין קשר בין ימי החופש של ההורה לבין מספר ימי החופשה של מערכת החינוך. או בין שעות העבודה שלנו לשעות הפעילות בגן או בבית הספר. וזה, לא קשור לעובדה שאנחנו נשים, אבל אני לא שומעת יותר מדי אבות מתקוממים על זה, וכאן נשאלת השאלה למה? למה אבות לא מתעקשים לצאת מוקדם מעבודה כדי לבלות עם הילדים שלהם, שלא לומר לעזור לאישה בשעות הכי כיפיות של היום- בין שש לשמונה בערב, אבל ביום שבו מערכת היחסים מסתיימת בגירושים הם יוצאים פעמיים בשבוע ב 16:00 כי אחרת הם לא יראו את הילדים שלהם? אתם יודעים למה? כי אנחנו אומרים שככה זה. ומשאירים את הדיון הזה לנשים. ולדיון על "הצורך הטבעי שלנו להיות אמהות". ואין לנו מושג איך לאכול את אלו מאיתנו שרוצות אחרת, כי הן נוגעות לנו במקומות לא נעימים, אז אנחנו מציפים אותן ברגשות אשמה שתפקידם לגרום לנו להרגיש יותר טוב.

חברה שלי תמה, שניהלתי איתה דיון מעמיק לפני שהתיישבתי לכתוב את הבלוג הזה, והוא כתוב הרבה בזכותה והתובנות שלה שזורות בו, העלתה רעיון מעניין. שלא לומר מהפכני. לחייב, כן, לחייב כל גבר שנולד לו תינוק לצאת לחופשת לידה. לא במקום האישה, אחריה. שידע כל מעסיק שגבר שנולד לו תינוק יעדר 3 חודשים. ממש כמו אישה. זו דרך מצויינת להוריד את נושא ההריונות וחופשת הלידה מהקריטריונים לקבלת אישה לעבודה. וזה חבריי יצירת שיוויון. וגם דרך מצויינת להפוך את הגברים שלנו לחלק מהדיון הזה. כמה נשים מרגישות שיש יותר מדי סיבות שבגללן לא מקבלים אותן לעבודה, נשים שיש להן בן זוג בבית, כזה שקולו לא נשמע בעניין?

כי כל עוד הדיון הזה על זכויות נשים, על הריונות ולידות וחופשות, וקריירה, ישאר דיון של נשים עם עצמן, אנחנו נמשיך לחנך את הילדים והילדות שלנו ככה. ונשים ימשיכו לדבר על הקרבות, ואפליות, וויתורים שהן נאלצות לעשות בגלל הצורך הטבעי לממש את האימהות שלנו.  ואנחנו נמשיך לזרוק לאויר משפטים ולנהל דיון עם עצמנו אם" אפשר להשיג הכל אם רק מתאמצים". אי אפשר. לא נשים ולא גברים. החיים הם בחירה ופשרות וויתורים. אנחנו פשוט רוצות להתפשר פחות. להפסיד פחות.  לפעמים אנחנו רוצות הכל. אתן יודעות מה? זה לא עובד ככה. כולם מפסידים, גם גברים. אנחנו פשוט טוענות שלנו זה כואב יותר.  למה אנחנו לא שומעות גברים שרוצים לחזור הביתה יותר מוקדם? לראות את הילדים יותר שעות? כי אנחנו כחברה לא נותנים לזה לגיטימציה. האם לכל הגברים זה באמת לא חשוב?  ולזה אני מתכוונת כשאני אומרת שזה לא צריך להישאר דיון של נשים. זה דיון חברתי על קריירה והורות בעידן שלנו, של גברים ונשים כאחד. לא דיון על אישה אחת שעזבה את הבית הלבן לטובת קריירה נחשקת בפרינסטון כדי לבלות עם הילדים שלה יותר. זה דיון על כל אותם גברים בכל אותם מקומות עבודה שלא רואים את הילדים שלהם וסותמים את הפה ומשאירים לנו את כל הבמה לבכות על זה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה על גברים נשים ומה שביניהם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אימהות, קריירה, והגברים שביניהם…

  1. Inbal הגיב:

    אני מסכימה שזה רעיון יפה בתיאוריה, אבל האם את, או חברתך, ניסיתן ליישם אותו במציאות? אותו או משהו קרוב אליו? האם ניסיתן להוציא את הגברים שלכם לחופשת לידה, והאם זה עבד? האם שוחחתם אתם על זה, ואם כן — איך הם עצמם הגיבו? כי אפשר לחייב גברים בחוק, אבל כל עוד לגברים עצמם אין עניין בחופשת לידה, הם יתחמקו מלצאת אליה, כמו שאנשים מתחמקים משירות מילואים, אם אין להם עניין אמתי לעשותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s