רומא. יומן מסע….

יומן מסע. אוקטובר 2012. החצי ואני נוסעים לחגוג את יום הנישואים שלנו ברומא. נוחתים בשדה התעופה. ההסעה שהזמנו מהארץ לא מחכה לנו. האם זה סימן לבאות? אנחנו לא נותנים לכלום להעכיר את האווירה, וקופצים על הרכבת. חצי שעה ואנחנו במרכז העיר. התחנה המרכזית. ברור לנו לאן אנחנו צריכים להגיע, אנחנו רק תחנה אחת מהמלון. רק קצת קשה להתמצא כשהרכבת התחתית (2 קוים בלבד בכל רומא!) לא משולטת כמו שצריך, ואין כל כך את מי לשאול. אנחנו מחליטים לסמוך על עצמנו. איפה לעזאזל קונים כרטיס? קיבינימט. ניסע בלי. את רצינית החצי המום ממני. כן. אני רצינית. השעה תשע בערב, אני רוצה לזרוק את התיק שלי במלון ולשתות כוס יין ואם הרומאים מספיק חכמים כדי להשאיר את כל השערים פתוחים ככה שכל מה שצריך לעשות זה לעבור ולעלות על הרכבת אז תודה רבה, ובוא ניסע כבר. רבע שעה אחרי זה אנחנו מחפשים את המלון. אנחנו ברחוב הנכון אבל לא ממש מוצאים את המקום. כנראה בגלל שחוץ משלט קטן אין שום סימן שכאן המלון שלנו ממוקם, בקומה הראשונה של הבניין.כן, זה עוד משהו ייחודי לרומא. אתה חושב שהזמנת מלון 3 כוכבים נחמד, הוא פשוט לא כמו שאתה רגיל. לשמחתנו המלון נקי, קטן וחביב ואנחנו יוצאים לשתות. המלצר בבית הקפה לא נחמד בצורה מרשימה, ואנחנו צריכים לבקש מאפרה רק 5 פעמים מ 5 אנשים שונים. מה הקטע? טוב, נו כולנו עייפים. בוא לישון…

מה עושים היום? החצי שלי מתעניין בבוקר יום שני בתוכניות המופלאות שהכנתי מבעוד מועד. רומא העתיקה. קולוסאום, פנתיאון, פורום רומי. נו ,אחר כך וגם תוך כדי נשתה קפה או בירה או יין ונאכל משהו ונדבר ויהיה לנו מוי כייף. אנחנו יוצאים בצעידה מהמלון, שממוקם כמובן במיקום אסטרטגי תודות לעבודת ההכנה שערכתי בבית. השמש מרשה לעצמה להציץ ומאלצת אותנו להתיישב בבית קפה ו"לנוח".  סיגריה, קפוצ'ינו ודיאט קולה, ואני מתחילה לקבל מושג על מה דיברו כשאמרו שרומא יקרה….

בדרך לקולוסאום אנחנו עוצרים לעשות שגיאה ראשונה וקונים את כרטיס רומא פס, שנותן לנו 3 ימים נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית (ושקט ושלווה מהלחץ של החצי שלי) עכשיו שיש לנו כרטיס חינם ולא צריך להתפלח לרכבת. מי מתפלח? עלינו, ירדנו ,אף אחד לא שאל כלום.

חוץ מהתחבורה הציבורים יש לנו גם כניסה חינם ל2 מקומות אז הקולוסאום הוא הראשון. היתרון של הכרטיס מתגלה מ5 דקות אחרי זה כשאנחנו חותכים את התור לכרטיסים בקולוסאום (אם הם לא עומדים שם שעה אני צנצנת). תודה לאל כי אין שום סיכוי שהייתי עושה את זה. אנחנו נכנסים בזריזות. אוקיי. אני אוהבת. המקום הזה ממש נחמד. אני מתפעלת מהגודל, החצי שלי דווקא חשב שיהיה יותר גדול. אנחנו מסתובבים שעה או משהו כזה, היתי יכולה להתיישב שם חצי יום ולחלום (ולכתוב) אבל יש לנו הרבה לראות (ככה אני חושבת עדיין. גם זה ישתנה…)

אנחנו יוצאים ומטיילים ברחוב לכיוון הפנתיאון. העיר מלאה עתיקות והכול נראה לי ממש אותו דבר אז אני עוצרת לבדוק במפה כל פעם אם כבר הגענו. לא…זה קבר החייל האלמוני…פיאצה ונציה…נו, לעזאזל, אז לא נראה את הפנתאון, יאללה, בוא נשתה משהו…

מנוחה קצרה במלון ואנחנו הולכים בערב (ברגל! אני!) למדרגות הספרדיות. טוב, זאת אמורה להיות אטרקציה לא מהעולם הזה. נשבעת לכם. ככה כולם אמרו. וגם כתוב בכל האתרים. אנחנו מגיעים מלמעלה ויורדים את המדרגות שעמוסות בתיירים שיושבים עליהן ועושים…אין לי מושג מה. אני מסתכלת על החצי שלי ומעקמת את הפרצוף. מה אני מפספסת? ועוד לא דיברנו על זה שאני ברומא, ואני רוצה להסתובב בעקבים שלי, ואני לא מדברת על סטילטו אכזריים, סתם עקב 4 ס"מ, והמדרכות הארורות האלה מאלצות אותי לפתח הליכה על הכריות. לכו לעזאזל, איך הרומאיות עושות את זה?  מאוכזבת מעוד אטרקציה אנחנו מוצאים מקום שקט לשבת ומדברים ומדברים עד אחת עשרה ועשרים ותופסים את הרכבת האחרונה למלון, ממש רגע לפני שהשער ננעל…

בבוקר יום שלישי התוכנית היא ללכת לוותיקן. הצצה מהירה במפה, אוקיי, אז ניסע לשם…הרעיון הוא לנצל את הכרטיס שרכשנו ב 30 יורו לבן אדם כדי להיכנס למוזיאון הוותיקן ולראות את הקפלה הסיסטינית. רכבת תחתית, קפה קצר להתחיל את היום ואנחנו מגיעים למוזיאון הותיקן. אני מוציאה את הרומא פס שלי והשומר מסתכל עלי במבט יהיר. את לא יכולה להשתמש בזה כאן. פה זה לא רומא, פה זה הותיקן. ברור, מה חשבתי לעצמי?! שחצנים ולא נחמדים. אני מתיישבת על הספסל. ממש מתחיל להימאס עלי העניין. האיטלקים מתגלים כאנשים לא נחמדים והעיר היקרה הזאת ממש לא מרשימה כמו שאמרו, הכול נראה אותו דבר, עתיקות ועתיקות. ואני לא משלמת לאף ותיקן שום דבר ונראה לי שאני אשאר בחיים גם בלי הקפלה הסיס טינית אז בוא נעוף מפה לאיזה בית קפה…

אנחנו הולכים לאורך הנהר הליכה איטית וארוכה. את זה אני ממש אוהבת להפתעתי הרבה. בדרך מתגנבת לה מחשבה מצחיקה, בוא נתפוס רכבת לברצלונה, נחזור ביום חמישי. כמה זה כבר יעלה? זה בטח לא יותר מכמה שעות נסיעה. אני מתגעגעת לברצלונה. וללונדון שלי… אנחנו מדברים כל הדרך לרובע טרווסטרה ויושבים במסעדה קטנה לאכול את הפסטה הכי מופלאה שאכלתי בחיי. וזה דווקא מה שהכינו אותי שאני עלולה להתאכזב ממנו. ממש שום אכזבה. פסטה כדורי בשר שאנחנו חולקים למורת רוחם של המלצרים במקום. מצטערת. לא מזמינה עוד מנה. בירה מקומית נפלאה וקרה לכל אחד ואנחנו הולכים בחזרה למלון. מעבר לנהר אנחנו מעלים רעיון משותף לקחת אוטובוס (יש לנו כרטיס חינם…) אבל בלתי אפשרי להבין לאן האוטובוס נוסע והנהג (הפתעה!) לא ידידותי ואנחנו מוותרים על הרעיון צועדים. לא נורא, אני חושבת לעצמי, לפחות נחטב את הישבן… אנחנו יושבים לשתות וחוזרים למלון לנוח בכיף ובערב קופצים לאזור המדרגות הספרדיות ומבלים באחד מבתי הקפה שבסביבה ויש לנו אחד את השנייה וזה כל מה שחשוב. במלון אני שלופת את הספר שלי ובלי שים לב כבר 4 בבוקר….ככה זה כשאין ילדים, מי מסתכל על השעה?…

ביום רביעי בבוקר אני מקבלת החלטה. אני הולכת לקבל את רומא כמו שהיא. עם היוקר המגוחך של הקפה, טעים ככל שיהיה, בכוסות מיניאטוריות ומחיר מופרז, והעובדה האיומה שאין מקדונלדס בכל פינה ואנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים 25 דקות בחיפוש אחרי איזה פסט פוד מזין לנשנש. ראיתי את הקולוסאום, עשיתי וי על הוותיקן ועל מזרקת טרווי. אכלתי פסטה מופלאה ועכשיו אני רק רוצה ליהנות מהחופש שלי והשקט שלי בפארק, עם החצי המהמם שלי, ולתת להשפעות ההליכה והאלכוהול מאתמול להתפוגג…בלי הפרעות איטלקיות מיותרות. אנחנו מבלים את היום בפארק של וילה בורגזה, אני מסיימת 532 עמודים באנגלית ב 4 ימים ובערב אנחנו חוזרים לשבת באותו מקום ממש כמו אתמול ואני אוכלת פיצה מדהימה כמו שלא אכלתי בחיים שלי ושותה יין אדום איטלקי ונהדר וצונחת למיטה בסוף היום מותשת.

יום חמשי. היום האחרון שלנו. ארוחת בוקר קצרה במלון. צ'ק אאוט. צריך לשלם מס עירוני למלון (כן, ככה זה ברומא, הם כבר יוציאו ממך כל יורו שיש לך…) ואנחנו הולכים לחפש מתנות לילדים ואולי כמה בגדים לעצמי. אבל אין פה חנויות מתנות לילדים ולא קניונים, והאופנה פה לא לטעמי ובטח לא המחירים. אני רגילה שבלונדון יש חנויות יקרות, אבל תמיד תמצא לידן גם משהו יותר עממי. לא ברומא…או פראדה או נאדה. נצטרך למצוא משהו בשדה התעופה…

אז הנה אני, בפארק, כותבת את כל מה שיש לי להגיד. מתכננת את הדרך חזרה למלון עם העקבים שאני מסרבת לוותר עליהם, ועושה סיכומים. אז רומא…

יקרה באופן לא מוצדק, רוב האיטלקים שפגשנו היו לא נחמדים (בלשון מעטה), עם כל הכבוד לפיצה, (אישית) היא לא שווה  12 יורו או יותר ותשכחו מכל מה שאמרו לי על פיצריות קטנות ברחובות הצדדיים, משלוש פיצה ביורו , לא יודעת על איזה רחובות דיברו, אולי על רחובות, שליד יבנה בישראל…המדרכות נוראיות, זה כנראה עוד חלק מימי אנו באנו, לא עשה לי את זה. היין לא מרשים בעליל, תביאו לי בקבוק גאטו נגרו אדום ונסגור עניין. לזכותה של העיר אני אגיד שיש לה כמה נקודות זכות מפתיעות: מזג האוויר היה נהדר, ואין פה לחות והשיער שלי נראה נפלא, אני יכולה ללבוש את הבגדים הכי יפים שלי, ולהסתובב בעיר בחצאית מיני מג'ינס ומגפונים וזה לא נראה לאף אחד מוגזם. הבעל שלי הוא הבן אדם הכי מדהים בעולם ורומא לא קילקלה את זה…

אז לחבר שאמר לי שאם אהבתי את ברצלונה אני אמות על רומא: כמעט, רק בדיוק להפך…ברצלונה שולטתתת!!!! ולונדון גם. אני ככל הנראה הבן אדם הראשון שעמד מול מזרקת טרווי, שאומרים עליה שמי שיזרוק מטבע לתוכה יחזור לרומא, וחבקתי חזק את הארנק שלא ייפול לי מטבע אפילו בטעות (:

ועכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה, ל3 הפלאים שהשארנו, היה חופש רגוע ונחמד, רק אני והחצי שלי וזה כל מה שחשוב, ומחר בערב אני אתפוס את המקום שלי במרפסת שלי, עם הלפטופ החדש שלי ואשב עד השעות הקטנות של הלילה, כמו שאני עושה כבר 5 שבועות, ואכתוב עוד פרק בספר הלונדוני שלי ואמשיך להתגעגע אליה, האהובה הנצחית שלי. אין לך תחליף ולעולם לא יהיה….

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s