חופשת מלחמה

ועכשיו נשארו רק הבומים של הרעמים. תמה ויגאל ארזו את הילדים וחזרו לאשקלון מוכת הקסאמים ואני סיימתי את הצהריים שלי באירוח הילה וענבל על טפם בבאלגן לארוחת צהריים של שניצלים מפנקים תוצרת חדר אוכל יגור בלחמניות מרכולית טריות ושקיות תפוצ'יפס מהכלבו. אותו פינוק שעשיתי לפני יומיים גם עם לירז והילדים שלה, מנצלת את ההזדמנות שסיפקה לי המלחמה (מבצע , מבצע) לפגוש את בנות קבוצת חיטים לכמה שעות.

בארבע וחצי הרשיתי לגוף שלי, לראשונה השבוע, לקרוס באמת. שעות שינה לא מספיקות בלילות (ככה זה כשכותבים ספר בבית עם 3 ילדים . עושים את זה עד 2 כל לילה. מנצלים את השעות שיש…) בתוספת ארוחות לא מסודרות, וקיבלתי את המתכון הבטוח לעייפות מצטברת. החצי האהוב והמופלא שלי הסתכל עלי ולא עניין אותו מה השעה ושלח אותי אחר כבוד למיטה.

מיותר לומר שהייתי זקוקה להפוגה המבורכת הזאת כדי לעשות את המעבר החד היישר לתוך סוף השבוע בו, מלחמה או לא, אנחנו חוגגים יומולדת 7 למור שלנו.

בשמונה בערב העוגה כבר היתה בתנור, סלט הכרוב חתוך, הקניידלך מוכנים בדרך למקרר ותפוחי האדמה בסיר מתבשלים לפירה מפנק. נשארו רק השמרים של מחר בבוקר במילוי נוטלה כמו שביקש אהוב ליבי.

ואני יכולה לשבת במרפסת הגשומה שלי, להקשיב למבול ולהריח את ריח הבוץ הנפלא ולכתוב על לונדון האפורה ועל מאניה דיפרסיה והפרעות אכילה, ואהבות גדולות ותקוות קטנות.

ועכשיו רק להוציא עוגה מהתנור ולכתוב עוד פרק לתוך הלילה עם כוס יין מרלו (שקנתה לי תמה וקלעה בול), קפה וסיגריה, ועוד לילה בלי מספיק שעות שינה אבל עם תשוקה בוערת ומילים שמתעקשות לצאת.

המלחמה מאחורינו, מפנה מקום לחגוג למור יומולדת 7 ולאורי של ניר וגלית יומולדת 5, ובמרפסת אחת בגשם יושבת אמא אחת לתוך הלילה ומגשימה לעצמה את החלומות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s