על תלמידים ומורים ומה שביניהם.

חצי מכם לא יסכימו איתי. וזה בסדר. חצי מהזמן אני לא מסכימה איתי. השבוע התגלגל לו איזה מייל  טועה שהיה מיועד לעיני המורים בלבד, לידי תלמידים בבית ספר תיכון במרכז הארץ. וכך זכו הנערים והנערות להצצה נדירה ומכאיבה משהו על מה המורים שלהם באמת חושבים עליהם מאחורי גבם. ואני קוראת בפייסבוק כבר כמה ימים תגובות סלחניות להחריד. לא נורא, גם למורים מותר לדבר ככה.  זה קורה, אין מה לעשות, לא צריך לעשות עניין. מה בסך הכול היה כתוב שם?

ואני, שבדיוק עכשיו מסיימת לכתוב את חשבון הנפש שאני עורכת עם עצמי על גבי 800 עמודים, מנסה להיות סלחנית ומבינה אבל נזרקת חזרה לעלבון של הילדה בת ה 13 שהייתי, שהתיישבה בכיתה ביום הראשון בבית הספר מול המחנכת שלי, שחייכה חיוך לא מרוצה בכלל וסיננה "אני מכירה את אח שלך. אני מקווה שאת לא כמוהו."

כולם הכירו את שני האחים שלי ותנו לי להגיד לכם ששניהם מדהימים באותה המידה. אבל המשפט ההוא נצרב לי בלב ובעור ואני נשאתי אותו הרבה אחרי שהמילים שלה התפוגגו בכיתה. וגם את המורה למתמטיקה שגלגל עיניים ורטן "איך את לא מבינה את זה? אח שלך כל כך חכם." כן, הוא באמת חכם. מה אתה מנסה להגיד?

נשאתי את שלל התיוגים האלה על גבי הרבה שנים. יותר מדי שנים. ככה זה כשהמורים שלך פוגעים בנקודות הכי רגישות. זה לא רק מייל שנשלח בטעות. כי מאחורי המילים עומדות התחושות שלהם ממך, ואם מישהו מהם במקרה לא חשב ככה, עכשיו יש סיכוי גדול שכן. כי כולם חושבים ככה, אז רק אני לא רואה את זה?

זה לא משנה אם אתה בן 13 או 17. המורים שלנו לא אמורים לדבר עלינו ככה. אנחנו לא אמורים לדבר עלינו ככה. אני חרדה לחשוב מה היה מופיע ליד השם שלי, אם היה נכתב עלי המייל הזה. בטח לא היה נשאר שם מקום לאף אחד. טוב, בשביל זה הייתי צריכה לצאת למסע לפולין. אבל לא נתנו לי. בזמן שכל החברים שלי עשו גיוסים כדי להרוויח קצת כסף (אם אתם לא קיבוצניקים אתם בטח לא מבינים את המילה גיוסים. לא נורא), אני העברתי שנה בפנימיה הרחק מהבית. וקיבלתי את התובנות הכי מדהימות על כמה החיים שלי לא נוראיים כמו שאני חושבת שהם. ואז חזרתי, בתחילת י"ב והתחננתי להצטרף למסע. ונשבעתי להשלים כל דקה שאני אצטרך באיזו עבודה שלא ידרשו ממני. אבל קיבלתי את התשובה שאין מקום באוטובוס. ואז אחד התלמידים ויתר על התענוג ופינה לי את מקומו. וכבר היה מקום באוטובוס. אבל אני עדיין קיבלתי תשובה שלילית. למה? מי יודע. ובאופן אוטומטי לגמרי הלב שלי ידע שזה בגלל מה שהמורים שלי חושבים עלי.

התיוגים הלאה נצרבים לנו בעור כמו קעקוע ארור. והם צפים כל פעם שהפחדים שלנו מרימים את ראשם. למה את לא חכמה כמו אח שלך? בטח שאת כזאת, לא כל כך חכמה, תמיד ידענו. וזה נהפך לטבע שני ובסוף גם אני ידעתי. שאני כזאת, כמו שהם חושבים.

אני בת 35. ואני כבר לא כזאת. וזה לקח המון שנים והמון כאב ומי יודע כמה דמעות. המורים שלנו לא מעריכים את השפעה שלהם עלינו, אולי כי אנחנו לא מעריכים אותם מספיק. אז אני אומרת את זה לכל מי שבחר את התחום הכי מאתגר, הכי  קשה, והכי חשוב בעולם. המילים שלכם חשובות.  מה שאתם חושבים חשוב ומשפיע לשנים.  אל תמהרו לתייג, ובטח על תעבירו את זה ביניכם במייל עלוב ופוגע. ומילה אחת , לשני מורים שהצליחו להרים את העיניים ולהסתכל עלי ולראות אותי כמו שאני, תודה. אני בת 35 ואני זוכרת. אידלמן ואיסי, אתם עשיתם את ההבדל. בשבילי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על תלמידים ומורים ומה שביניהם.

  1. איסי הגיב:

    איילת – נפש רגישה, ראש חושב ולב מתחשב.
    וּמה שאני חש כעת הוא רק הגיאות בגדות האהבה והחיבה כלפיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s