לתת ולקבל, או השיעור הגדול מכולם.

אתמול, בעודי משוטטת במדרחוב בנחלת בנימין, חזרו אלי זיכרונות מקסימים מהחופשה שלי ושל החצי שלי בתל אביב לפני שנה וחצי. גם אז טיילתי במדרחוב, ומצאתי את עצמי עומדת מול דוכן של יוצר שעובד עם חוטי מתכת. כמה פשוט ככה יפה. העפתי אז מבט בכל הטבעות אבל לא היה לו את מה aרציתי. אז חייכתי חיוך מקסים והסברתי לו בדיוק מה אני רוצה . טבעת שמסתלסלת בשני כיוונים הפוכים זה לזה, בשתי ספירלות שבמרכז כל אחת מהן אבן ורודה. עשרים דקות אחר כך חזרתי לאסוף את הטבעת שהזמנתי במיוחד. רזי שלי נדלקה עליה מיד, אבל היא היתה גדולה מדי, והיא היתה שלי. אז אתמול, ככה, משום מקום, הלכתי לחפש אותו. הוא עדיין יושב באותו מקום, כבר עשרים שנה לטענתו, ואני שוב חייכתי את אותו החיוך והזמנתי לרזי את אותה הטבעת בדיוק. כמו שלי, אבל עכשיו היא שלה.  רזי שלי בת חמש וחצי וזה זמן מצוין ללמד אותה את השיעורים, שלי לקח כל כך הרבה זמן ללמוד. אז את הטבעת יש לה והנה השיעור…

תמיד היה לי קל לתת. בשבילי זה כמו טבע שני. ציוד התינוקות של הילדים שלי מפוזר בכל הארץ, אני אוספת חזיות למוזמביק ופעם בחגים הייתי מתרימה חליפות חדשות לחג לילדים שאין להם. אני לא יכולה לעבור מול העגלה שאוספת מצרכים לחג עבור נזקקים בלי לשים משהו בפנים. פשוט לא יכולה. אני עוקבת בפייסבוק אחרי פוסטים של אימהות שמחפשות דברים שאין להן ותמיד שולחת הודעה פרטית שואלת איך אפשר לעזור. אני אוהבת את זה. ברמה הכי פשוטה והכי נקייה אני פשוט אוהבת את זה. זה בא לי בקלות. מה שבא לי בקושי רב היה לקבל. כל כך הרבה שנים התרגלתי לתת. מעצמי, את עצמי, לפעמים על חשבוני, לפעמים ויתרתי על מה שחשוב לי, רק כדי לרצות מישהו אחר. לא פעם זה עלה לי במחירים כואבים, כואבים מדי. אבל אני נתתי ונתתי כי זה מה שידעתי לעשות. כי זה מה שחשבתי שיש לי. ואז בא החצי שלי.

לפני מה שנדמה כמו מיליון שנה נכנס לחיים שלי גבר אחד ופתח את עיניי. ואני התאמצתי להישאר עיוורת, כל כך התאמצתי. אבל הוא לא ויתר לי, ולא ויתר עלי. והוא לימד אותי שאני צריכה לדעת גם לקבל. שהידיים שלי צריכות להיות פשוטות קדימה שתיהן, אחת בנתינה, כזאת שלא רוצה דבר בחזרה, כזאת שהרווח היחיד ממנה הוא ההרגשה הטובה שבאה איתה, הרגשה שאין לה תחליף. והשנייה פשוטה קדימה מוכנה לקבל את מה שזה לא יהיה שיגיע.  מתנה, אהבה, מחמאה. ללמוד לקבל היה אולי אחד השיעורים הכי מעלפים שאני לומדת עד היום.  זה לא בא לי בקלות. מאחורי כל מחמאה חיפשתי מה רוצים ממני באמת, מה המחיר שאאלץ לשלם.  עם כל מתנה תהיתי מה אצטרך לתת. ואהבה? המושג היה נשגב מבינתי. כי בינינו, למה שמישהו באמת יאהב אותי?

לקח לו המון שנים, לגבר שלי' עד שהסכמתי להבין את זה, שלקבל זה לא פחות חשוב מלתת. אז עיצבתי לעצמי טבעת כזאת, שמסתלסלת לשני כיוונים ומזכירה לי תמיד ששתי הידיים שלי צריכות להיות שוות. ומוכנות למה  שיגיע. ועכשיו לרזי שלי יש טבעת שמזכירה לי, שאני צריכה ללמד אותה.  שאני צריכה ללמד אותה שהיא ילדה חזקה שהולכת להיות יום אחד אישה חזקה, ושהיא תיתן, והיא תדע לקבל. לקבל את העובדה שאוהבים אותה, שהיא מדהימה, ושהחיים  יתנו לה כל כך הרבה והיא תהיה מוכנה לזה. רזי שלי לומדת את השיעור, שמתחיל בטבעת.

IMG_20130328_072245

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s