נוהגת.

זה היה בוקר כזה, מהסוג שלא היה לי כבר הרבה זמן. למען האמת בוקר כזה לא היה לא לי אף פעם. אחרי שנה שלמה שבה הצלחתי לעמוד במשימה המכובדת ולהביא את הילד להסעה לבית הספר בזמן, הבוקר נכשלתי כישלון חרוץ. ככה זה כשההסעה יוצאת ב 07:25, השעה שבה פתחתי את העיניים.

הילדים התארגנו מהר. טוב, מהר זה אנדר סטייטמנט. לא הייתי צריכה להתחנן שיזוזו, שיכבו את הטלוויזיה, שיתלבשו, ינעלו, יצחצחו, הם פשוט עשו את זה בצורה מעוררת השראה. נכון, הבכור רטן שאם כבר איחרנו אז למה לא נשארים בבית. (אני עניתי שא- עוד לא איחרנו, רק את ההסעה. הלימודים מתחילים בשמונה ואלוהים עדי שלא היתה לי כוונה להגיע אחרי זה. וב- הרעיון ששניהם ישארו בבית נשמע לי לא פחות מהזוי. החופש רק נגמר, עוד שניה מתחיל מחדש. יש גבל לכל תעלול).

הבעל הביא אוטו. מושג קיבוצי ידוע שמשמעותו אין לי רכב. החצי שלי הלך לסידור, והביא רכב ממגרש החניה. על הדרך הוא שם בוסטרים במושב האחורי, לקח את הקטנה לגנון, אני הכנתי אוכל לגדולים, זרקתי אותם לאוטו ויצאנו לדרך.
e02e843ae4693a881d277245de6c9425

 

ביציאה מהקיבוץ זה הכה בי. תבדקו אם האוכל בתיקים. הנסיכה יודעת שהיא  לקחה את שלה, הבכור לא. שיט. מה אני עושה עכשיו. מסתובבת, מתעכבת חמש דקות שיעלו לי באיחור שלהם לביצפר או שמה אותם בזמן וחוזרת הביתה להביא כריכים? החלטתי קודם כל לשלוח אותם לכיתה. לא מגיע להם לאחר בגללי. אני לא קמתי בזמן, אני אשלם את המחיר. עצרתי בחניה של בית הספר בחמישה לשמונה, הילדים רצו לכיתה. חזרתי הביתה. קפה, סיגריה ראשונה. עליתי על האוטו (שוב). הגברתי את המוסיקה. ואז קלטתי.

קודם כל  היכתה בי ההבנה שמדהימה שאני לא סובלת. לא מזה שלא התעוררתי (ואוו ראשון), ואחר כך מזה שאני נוהגת ונהנית. אני אגיד את זה שוב, כי זה כמעט בלתי נתפס. נוהגת ונהנית. הסבר קצר. יש לי רשיון רק חמש שנים וגם את זה עשיתי בקושי. קודם כל כי שנים התנהלתי בתחבורה ציבורית וזה היה קל ונוח. ושנית כי מרגע שהכרתי את החצי היה לי נהג צמוד. ודבר אחרון כי ממש, אבל ממש פחדתי.  לא מזה שאני אהיה נהגת גרועה, אלא מהנהגים באוטו ממול שרק אלוהים יודע כמה מעט שליטה יש לי עליהם ועל מה הם חושבים שהם עושים על הכביש.

לימודי הנהיגה הוכיחו שכנראה לא טעיתי. חוסר האדיבות של  הנהגים בארץ מוציא אותי מהכלים עד היום. אבל אני נלחמתי במשך שנה שלמה וארבעה טסטים עד שהשגתי את הרשיון המיוחל (אוטומטי בלבד, למי אכפת). ומאותו הרגע החצי שלי לא היה צריך לקפוץ בגלל כל קופסת מטרנה שבדיוק נגמרה או חבילת חיתולים שממש לא סובלת דיחוי. מאותו הרגע אני יכולתי לקחת חלק בנטל, להסיע, להחזיר, לקנות.

28584a34b3dd9468953cca931ef1636e

והבוקר, יכולתי לקחת שני ילדים מרוצים פחות או יותר, לבית הספר, בזמן, בלי להוציא את הבעל מהעבודה לשעה, בלי להשאיר אותם בבית, ואפילו לחזור עם האוכל של הבכור, להציץ לכיתה, להראות לו את הקופסא, לקבל ממנו נשיקה. ולהוכיח לו שכשאמא אומרת שהאוכל יגיע הוא מגיע. והוא יכול לסמוך עלי. וגם אני יכולה לסמוך על עצמי.

ועכשיו אני אחלום על היום שהאוטו שאני רוצה שיחנה לי מול הבית, נקי ולא מלא שיערות של בעלי חיים כי מישהו מתחשב במיוחד לקח את הרכב לפני והסיע בו כלב או חתול או אריה (נשבעת שלפעמים זה מרגיש ומריח ככה). לאנד קרוזר כחולה כהה מהממת, מרווחת, רק שלנו. טוב, זכותי לחלום. יש לי בבית את בן סטורם, נשאר לי רק להשיג את האוטו שלו 🙂
01

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על נוהגת.

  1. מאיה אדרי הגיב:

    מתמוגגת…..
    נמסה!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s