ילדות נשכחת.

חזרתי דרומה. פעמיים או שלוש בשנה אנחנו מעמיסים את הילדים הנרגשים על האוטו ועושים את הדרך לבית של אמא שלי (כשהמצב הביטחוני מאפשר, או מצבי הרגשי. אני צריכה הרבה כוחות כדי לעמוד בזה), ומבלים כמה ימים בדרום השקט. בשבילי זה תמיד זמן להרהורים, לזיכרונות, לטלטלות שאין לי דרך למנוע. אני מעבירה את הזמן על המרפסת עם קפה וסיגריה, מקשיבה לאפרוחים שלי מפרקים לסבתא את הבית, מנסים למצוא את עצמם בין הררי המשחקים שהיא מחזיקה בכל פינה ומחשבת את הדקות עד שנחזור הביתה.

אני כבר שנים קוראת לנירים הבית, וזה לא השתנה מאז שהתחתנתי ועברתי. רק כשאני שם פתאום הביתה זה ליגור, למרפסת שלי, לכרמל, לשקט, לחברים. והביקור הפעם לא היה שונה, או שאולי כן.
אני לא יודעת אם זה היה החג, (אח שלי טוען שכן) או העובדה שהרגשתי שהכל השתנה. אבל לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שליוותה אותי במשך יומיים. הכל נטוש.

נכון, בשנים האחרונות חזרו מלא חבר'ה צעירים לנירים. גם החברים שלי. וזה יותר ממשמח אותי לדעת שהם חזרו הביתה, לקיבוץ שהזדקן כל כך, לגדל את הילדים שלהם בדרום, ילדות מאושרת. אבל הילדות שלהם היא לא הילדות שלי, והילדות שלי איננה. התפוגגה בין הבתים שנהרסו על ידי הדחפורים, או בשל המצב הביטחוני. את גן השעשועים שאנחנו קוראים לו פשוט "הנדנדות", מקשטת בטונית, אם כך קוראים לזה, יחידת בטון שתפקידה לשמש מחסה בעת התקפת קסאמים. ככה זה כשיש לך 15 שניות התראה. והגן שגדלתי בו נעזב, כי צורתו המשושה לא אפשרה למגן אותו כראוי, ובמקומו נבנה גן בטוח וחדש.

IMG_20130906_213214
המקלט שטיפסתי עליו מתי שרק היה אפשר עומד מוזנח ושומם, החבלים קרועים והמגלשה מזמן איננה. וכל מה שנשאר לי ממנו זה זיכרונות מתוקים, ואם אני עוצמת את העיניים אני עוד יכולה לשמוע את הצחוק שלי מתגלגל.

IMG_20130906_213427ונותר רק הבית ההוא, שבו מצאתי אהבה. עכשיו גרים בו צעירים אחרים, אבל בבית ההוא מצאתי אהבה שלא חשבתי שתגיע לי. בבית ההוא החבאתי את הבגדים המפוזרים שלי בארון כדי שהגבר שלי לא יראה כמה אני מבולגנת (הוא עד היום טוען שרימיתי אותו), בבית ההוא צרחתי על הרצפה ובכיתי מרוב אהבה, אהבתי אותו בלי סוף. והוא היה הבית האחרון שלי בנירים, אחריו עזבתי לתל אביב ומיד אחרי זה עוד צפונה. לבית שלי היום.
הבית ההוא נשאר שם, לא רחוק מהבית של אבא שלי שגם בו גרים היום אנשים אחרים. רק עוד זיכרון של מה שהיה ואיננו. ובמורד השביל עומד הבית של אמא שלי שאני לא מבקרת מספיק.
ורק השקט של הדרום, כשהחג עוטף הכל והטרקטורים חונים במוסך, ואם מקשיבים שומעים את המואזין של חאן יונס או עבאסן, השקט ההוא נותר כשהיה, מתעתע. ואני מניחה לעצמי לבהות בשביל הריק, ולשמוע את הצחוק של הילדים שלי מתוך הבית, ומחכה לרגע שאחזור לכאן, למרגלות הירוקים של הכרמל, למקום הבטוח שלי, לקולות של הנשימה של הגוזלים שלי ישנים במיטות, ולגבר ההוא עם העיניים הכי ירוקות בעולם שהכרתי בבית אחד שהוא כבר לא הבית שלי. גבר אחד שאוהב אותי בלי סוף. אותי ואת השדים שלי שתוקפים בלילות האחרונים באכזריות. גבר אחד שהכתפיים שלו רחבות מספיק בשביל שנינו. גבר אחד שרימיתי עם בגדים שדחפתי לארון. והוא לא נבהל. ונשאר. הגבר שלא ברח.

75928_673326026012495_404557113_n

"היה פה ברוש, עכשיו כבר אין.
ושביל אחד הוביל לעד.
רק מטורף חוזר רעב
אל נעוריו."
שלמה ארצי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ילדות נשכחת.

  1. קרינה שחר הגיב:

    אחות קטנה העלת לי שוב וכרגיל דמעות
    שולחת חיבוק ענק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s