סרט מלחמה

שוב זה הגיע, יחד עם החום של הקיץ, בהתחלה טפטופים טפטופים. דיווחים מהדרום, עבר מעלינו, נפל על יד הגדר. ישבנו בממ"ד, לאף אחד לא אכפת.
ככה זה, במדינת הדרום שלי, השמש זורחת, מזהיבה את השדות, והשמיים מביאים איתם טילים, וכולם חיים בשגרת חרדה, ולכולם זה נראה נורמלי ובה בעת לא נורמלי לחלוטין.
אחר כך התחיל המבצע. ושנאה תהומית הקיפה אותי, לאן שלא הסתכלתי. כולם שונאים את כולם. את כל מי ששונה מהם, את כל מי שאחר. וכולם אוהבים כוח, וכולם רוצים במותי. כל אחד מסיבותיו הוא, רוצה לראות אותי הולכת לאן שהוא, עדיף לעזאזל.
נשברתי, ואחר כך אספתי את הרסיסים ולא הרשיתי לעצמי להשבר שוב. יש לנו מערכה לנהל, הרחק מהטילים. מערכה על עתידה של הארץ, מערכה על שפיותנו.

הפעלתי טייס אוטומטי. ארוחת צהריים בבאלגן לפליטי הדרום, למי חסר מה. ובמקביל, שער במוסף גלריה, וראיונות מתוכננים, לרגע נדמה לי שאני חיה בשני יקומים במקביל. זה שנלחם על חייו, וזה שמסתכל קדימה אל העתיד. ליקום אחד לא אכפת מהשני. לא אכפת לו שכרגע, בשישים מטר שאני חיה בהם גרות 7 נפשות, שרק רוצות שקט. שרק רוצות לראות את כל זה מסתיים, במהרה, את השקט חוזר.

הבעיה עם שקט הוא שאנשים שונים מגדירים אותו באופן שונה. טפטופים זה לא שקט. גם אם הם קורים דרומה לאשקלון, במדינת הדרום. אלו עדיין טילים, שנופלים מהשמיים, כל יום, כבר חודשים. כן, המערכה לא התחילה לפני שבוע. היא מעולם לא הסתיימה. אנחנו קוראים לזה במילים סטריליות, סבב. מבצע. אין שום דבר סטרילי בילדים שלא מוכנים ללכת לשירותים בלי שאמא עומדת מעבר לדלת.

לא תמצאו אצלי שמחת מנצחים, כי כולנו מפסידים. כשהילדים שלי לא נרדמים בלילה, בגלל התקף חרדה כזה או אחר, אני לא מנצחת. אני אמא, ששוכבת במיטה ומלטפת את ראשם, ותוהה לאיזה מן עולם ילדתי אותם, ולמה. כשלא נמצא בינינו מנהיג אחד, שיכול לשבת לשולחן הדיונים, ולנהל משא ומתן על כל הקושי שבו, מנהיג אחד שמבין שהתקווה היחידה שלנו לא טמונה בכיפת הברזל או בכניסה קרקעית, כי אם בדיונים מתישים עד שימצא פתרון, כלשהוא, כשאין בינינו מנהיג אחד שיכול לעשות את זה, אנחנו מפסידים.

אמר לי פעם עורך דין אחד, חוזה טוב הוא לא זה ששני הצדדים מרוצים ממנו. הוא כששני הצדדים לא מרוצים, מוותרים על דבר אחד, ומקבלים דבר אחר. אבל יודעים לחיות עם מה שויתרו עליו, ובלבד שיגיעו להסכמות.

חזרה לשגרה, לטילים, לחמ"ל הצפוני. לילדים שלי, ולילדים של כולנו, שמחכים שאנחנו המבוגרים, נצליח לפתור את המשברים האלה, שעתידם תלוי בהם. כמה שיותר מהר, לפני ההרוגים הבאים. לפני הקסאם הבא, או הגראד שבדרך. ואנא מכם, הפסיקו לייחל למותי.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s