קילו-שניים.

הערב, הכרחתי את עצמי לשבת ולצפות ב 11 דקות כתבה על נערות ויחסן למשקלן. זה הגיע בול בזמן, והיה בכתבה ההיא משהו מכאיב מאוד, שגרם לי בעיקר לרצות לבכות. שמעתי אותן מתארות את עצמן, אבל ראיתי לנגד עיניי אותי. גם אני, כמותן, לא אכלתי בבית הספר. שבויות במרדף האין סופי אחרי הרווח המטופש ההוא בין הירכיים, בין נערים שאומרים בלי להתבלבל, אני לא אצא עם בחורה מלאה. אוכלות בשירותים, מדלגות על ארוחת הערב, או פוצחות בדיאטת תפוחים (מודה, לא שמעתי עליה. אין גבול להמצאות). רוצות לשמח את אמא. להראות לה שהנה, הצלחתי. ילדות, בנות 7, שמוצאות פגם ברגליהן, בבטנן, אפילו בזרועותיהן.

אני יודעת לאן זה הולך, וזה רע. כל כך רע. וזה בכל מקום, ומתדרדר מהר כל כך, ולפני ששמת לב, את מאבדת את היכולת הבסיסית להסתכל במראה ולראות אותך. את רואה רק פגמים. לא עצמות בולטות, ולא צלעות. פגמים ועוד פגמים. את אף פעם לא מספיק רזה. תמיד יש רק עוד קילו או שניים להוריד ואת נשבעת שכשתשיגי את זה, תעצרי. את אף פעם לא עוצרת. עיוורת מול הדמות שמשתקפת מולך את רואה רק כשלון.

אני מוצאת נחמה בנצחונות הקטנים שלי. לפני חודש, חזרתי לקבוצה לאכילה נכונה, של חלי ממן, כי הדרך היחידה שאני יכולה לעשות את זה, היא הדרך הבריאה. כל דרך אחרת היא הרסנית ומסוכנת, מדרון חלקלק. אז כן, אני עדיין נשקלת, ואני רוצה להוריד "רק עוד שניים או שלושה. לא יותר". אני לא מטומטמת, אני יודעת מה זה אומר. פעם חולה, תמיד חולה, אני משננת. לפחות זה שומר עליי שפויה. הורדתי 4 קילוגרמים החודש. כל הבגדים ההם, שהיו מקופלים בארון, עולים עליי. בגדים שחשבתי שאפשר כבר לתרום כי לעולם לא אלבש שוב. היום עליתי 800 גרם, וניצחתי. ניצחתי כי הצלחתי לחייך, ולא להתפרק בו במקום. 800 גרם שפעם היו שוברים אותי לחתיכות קטנות קטנות, והיום הם כלום. מספר, שלא מייצג אותי, שאני לא מודדת את עצמי על פיו. אז אני רואה את הדרך שעשיתי, מהימים שבהם כל גרם היה נחשב, לימים בהם אני אולי רוצה להרזות, אבל לא רוצה לבכות כשאני לא. חתיכת ניצחון, בעיניים שלי. בעיניים של מישהי שעומדת מול המראה ורואה פגמים. נצחון של הנערה ההיא שלא אכלה מול אנשים.

יש לי עוד דרך לעשות. היא אולי לא קצרה, אבל אני עושה אותה. בשבילי, ובשביל שתי הילדות שלי שיושבות איתי לשולחן ארוחת הערב, ורואות את אמא שלהן נותנת להן דוגמא. שתי ילדות שאני מתפללת בלילה שלא יסבלו כמוני. שלא יגיעו לרגע שבו הן ימדדו את עצמן לפי רווח שעבר עיבוד מחשב, או בגדים במידה לא אנושית. ילדות שאני צריכה להגן עליהן מהעולם ההזוי שבחוץ, שמשדר דימויים מוקצנים של נשים שאין בהן שום דבר נשי. דימויים שרזה זה יפה, עצמות זה מושך, חשוף זה סקסי. אני עושה את הדרך, כבר שנים, לפעמים נדמה שהיא לא תגמר לעולם. רק עוד קילו. או שניים. לא יותר.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על קילו-שניים.

  1. ריקושט הגיב:

    אילת .את פשוט ממכרת.שלשום קיבלתי את הספר תחרה וצבע, ומאז אני שבויה, מחכה כבר לערב שאוכל להמשיך לקרוא . את מזכירה לי כ"כ כ"כ מישהי שהיא יקרה לליבי . אמן שיבוא היום וגם אצלה הדברים יתסדרו .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s