לפנק לפנק לפנק

 אז בזמן שאתן מחכות כל כך יפה לספר ההמשך של "לאסוף את השברים", חשבתי לתת לכן טעימה מאחד הספרים שממתינים לי על המחשב. (הקטע אינו ערוך).
קריאה מהנה 🙂

keys-unlock

פרולוג

קולין רייט היה הגבר של חיי. מהרגע שהעיניים שלי פגשו בשלו, בקפיטריה של התיכון, ידעתי שאכלתי אותה. במיוחד כשחבורת המעריצות המקרקרת שלו הופיעה, ונמרחה עליו באופן מעורר רחמים למדי. כן, קולין רייט היה הבחור שכולן רצו. בין אם היית מעודדת נלהבת של קבוצת הפוטבול שבה שיחק כקפטן, או סתם נערה ממוצעת, שחורשת שעות בספרייה ומקווה להתקבל לאוניברסיטה. כמוני למשל. לכולנו היה חלום משותף, והוא, לפגוש מקרוב את השפתיים הבשרניות ההן, שחייכו אליי באותו יום שני בצהריים וגמרו לי על הלב.
הייתי יכולה להישבע שהוא לא שם אליי לב. שהוא חייך למישהי אחרת. הוכיתי בהלם, לא פחות, כשניגש אליי אחר כך במסדרון, נשען בנונשלנטיות על דלת הארונית שלי, ושאל בשקט, אם לא יהיה אכפת לי להיפגש אחר הצהריים ולעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה. אני די בטוחה שהוא אמר מתמטיקה, אם כי יכול להיות שזה היה ספרות, או היסטוריה, בשלב ההוא, המוח שלי הפך לעיסה. הנהנתי בחיוב. הוא צחק. אמר שיגיע אליי הביתה בסביבות חמש. הנהנתי שוב. הוא הפנה לי את גבו, ונעלם.
חזרתי לחשוב בבהירות אחרי שעה, פחות או יותר. השאלה החשובה שעמדה על הפרק היתה- מה ללבוש. האמת היא, שכעסתי על עצמי. תמיד זלזלתי בבנות האלה, שמאבדות את הראש ומשקיעות את כל זמנן בבחירת מלתחה, במקום לדגור על הספרים ולהוציא עוד מאיה.
איך הפכתי לאחת מהן בשלושים שניות?!
האשמתי את ההורמונים של גיל שבע עשרה, (ביולוגיה נשמעה כמו הסבר הגיוני למצבי המביך), בחרתי בטי-שירט לבנה, וג'ינס (צמוד, יש גבול כמה מרובעת אני יכולה להראות), ונשבעתי לעצמי שלא אגמגם כשבדלת יופיע קולין.
כמעט הצלחתי. כשהפעמון צלצל זינקתי מהספה, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהתעקש להשתולל כמו מטורף, פתחתי בחיוך… וקפאתי. הפה שלי דווקא נפתח, במטרה לשחרר איזו מילה או שתיים. 'שלום', היתה יכולה להיות מילה מתאימה. אפילו, 'היי', ואולי, 'מה נשמע'. במקום זה עמדתי שם, אילמת, מול העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני והריח של הבחור שהרגע יצא מהמקלחת (אחרי אימון, אם הייתי צריכה לנחש).
קולין צחק. שוב.
"את הולכת להזמין אותי להיכנס?" היה מה שהוא בחר להגיד. הנהנתי כמו מפגרת ותהיתי אם הוא מתחרט, שביקש עזרה דווקא מהבחורה המטופשת שעמדה מולו. הובלתי אותו לחדר שלי, והשארתי את הדלת פתוחה, כאילו שמשהו יכול לקרות ביני לבין… טוב, לבין הבחור השווה שהתיישב על המיטה שלי, לא פחות, ותקע בי מבט בוחן.
"אז…" מלמלתי כמו מטומטמת. "אמרת…"
"אני רק רוצה לוודא משהו," קולו הרצין, וגרם להתכווצות לא רצונית בכל מיני איברים פנימיים בגופי.
"כן?" מלמלתי שוב, וקיללתי את עצמי בפעם האלף.
"אני לא מת על זה," הוא זז במקום באי נוחות. גם אני לא מתתי על זה באותו הרגע. "ואם את חושבת ללכת לספר לכולם," הוא קטע את המשפט לפני שהשלים אותו.
"לספר לכולם מה?" מה הוא כבר חושב שהולך לקרות כאן?
"את יודעת. שאני-" ידו התרוממה, ומשכה לאחור את שיערו הלח. שילבתי ידיים על החזה בתקווה לייצב את העמידה שלי, שלא יראה את הברכיים שלי רועדות.
"שאתה?"
"לא כל כך מבין."
באותו הרגע גם אני לא כל כך הבנתי, מה הוא רוצה ממני. "לא כל כך מבין מה?"
"את ה… את יודעת."
"לא," קימטתי את הגבות. "אני לא יודעת."
"את כל השיט הזה. של בית הספר." הוא ניסה להישמע אדיש. לרגע אחד, קלטתי מה הוא אומר, וקלטתי, שהאדישות שלו, מזויפת לגמרי.
"אז אתה… צריך עזרה?"
"אני מניח." הוא שלח את הידיים שלו לאחור, נשען עליהן, והחולצה שלו התרוממה בדיוק מעל לקו המכנסיים שלו, וחשפה את פלומת השיער שירדה בקו ישר ומושלם אל הגומי של תחתוניו. בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה לבלוע את הרוק שלי, ולנסות להפסיק לדמיין מה מתחבא מתחת לגומי. היה לי מושג די טוב. בתיאוריה. ראיתי תמונות, של בחורים, שלא לבשו כלום. ושמעתי פה ושם דיבורים של בנות אחרות במלתחות, אחרי שיעורי ספורט. אבל מעולם, לא ישב אצלי בחדר בחור, והניח לחולצה שלו להתרומם ככה. או קי, מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור.
"הלו?" קולו של קולין החזיר אותי במכה חדה מארץ הפנטזיות שהפלגתי אליה. "את שומעת מה אני אומר לך?"
"בטח. בטח. אתה צריך עזרה." גם אני הייתי צריכה עזרה באותו הרגע, של פסיכיאטר.
"אז מה הסיכוי שאני ואת נגיע לאיזה הסדר?"
"הסדר?" קימטתי את הגבות בשנית.
"את יודעת. את תעזרי לי עם ה… שיעורים שלי. ואני אעזור לך עם ה…" הוא הטה את ראשו הצידה וחייך חיוך שנראה זדוני לגמרי. "עם מה את צריכה עזרה?"
המחשבות שלי התערפלו, והלחיים שלי האדימו בשנייה וחצי והפנים שלי הרגישו כאילו הן עולות באש. "למה אתה חושב שאתה יכול לעזור לי במשהו?"
"סתם. ניחוש פרוע." ענה בשחצנות. "כולם צריכים עזרה במשהו."
"לא אני." עניתי מיד וחיזקתי את הידיים שלי שעדיין חיבקו את חזי.
"באמת?" הוא חייך וחשף שיניים לבנות. אני, נאבקתי לנשום באופן סדיר.
"באמת." ניסיתי לא להתנשף. "לא צריכה עזרה, מסודרת כאן. תודה."
"אני לא יכול לשלם לך." הוא התיישר, והחולצה שלו שוב כיסתה את מה שחשף רק לפני רגע.
"אתה לא צריך."
"אז אני מניח שסיימנו כאן." הוא התרומם באיטיות, וגרם לי לקחת צעד לאחור.
"מה?" בהיתי בו עומד מולי, גבוה ממני לפחות בראש.
"קיוויתי שנגיע לאיזה הסדר," הוא משך שוב בשיער, ונשמע מתוסכל.
"למה אנחנו צריכים הסדר?" התקשיתי להבין אותו.
"מה זאת אומרת?" העיניים הכחולות שלו ננעצו בי.
"אמרת שאתה… צריך עזרה."
"אין לי מה לתת לך בתמורה." מבטו החמור קדח לתוכי.
"אני לא צריכה תמורה."
"אני לא צריך טובות."
"לא," נשמעתי מעט יותר בטוחה ממה שהייתי באמת, "אתה צריך עזרה."
"למה לכל הרוחות שתעזרי לי?"
"כי ביקשת?"
מבטו החמור הפך מבולבל. "את מוכנה לעזור לי, רק כי ביקשתי?"
"אה… כן?"
"את אמיתית?" הוא הטה שוב את ראשו, בוחן אותי כאילו היו לי שלושה ראשים.
"עלבונות לא יהיו הדרך להשיג ממני עזרה." עניתי במרמור.
"סליחה!" הוא קלט מה אמר. "אני פשוט לא רגיל ל… בנות כמוך."
"אתה מתכוון לבנות שלא מריירות עליך, ומאבדות את החולצה לפני שאתה אפילו מבקש?" תקפתי, המומה שהמילים יצאו מפי.
"כן. בדיוק מה שאמרת," הוא צחק, וצחוקו נשמע קסום. אני אולי לא מאבדת את החולצה, חשבתי לעצמי, אבל בהחלט עלולה לרייר.
"לא התכוונתי להעליב אותך," מיהרתי להתנצל.
"לא העלבת. אני יודע על מה את מדברת." הוא הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הבהיר שלבש. "אז את חושבת, שאולי, תוכלי-"
"אני אוכל." השלמתי את המשפט שלו. קיבלתי כבר את ההרגשה שהוא לא נהנה להתחנן. "אבל תעשה לי טובה אחת."
"בטח," הוא משך בכתפיו הרחבות.
"אם אני משקיעה את הזמן שלי, תעשה מאמץ. אל תבריז לי כשאנחנו קובעים. אתה לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מכירים, כשאנחנו בבית הספר, אני מתכוונת. אני בטוחה שאתה לא שש להסביר לכולם מה לך ולחנונית מהספרייה. אבל אל תבריז לי. הזמן שלי יקר לי. בבקשה, תדאג שיהיה יקר גם לך." הבטתי בו במבוכה. מאיפה היה לי האומץ להכתיב את התנאים שלי, אני לא יודעת. אבל הכתבתי אותם, וקולין הסכים להם מיד.
"הזמן שלך יקר." הוא הנהן. "ואת לא 'החנונית מהספריה'." הכינוי שהדבקתי לעצמי העלה עוד חיוך על פניו.
"אין לי שום בעיה להיות החנונית מהספרייה אם זה יכניס אותי לאוניברסיטה." התוודיתי בשקט.
"אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להתקבל." הוא החמיא לי וגרם לי להסמיק.
"על מלגה." חידדתי את הנקודה.
"הבנתי." לא היה צורך להוסיף. הדרך היחידה שבה הייתי מתקבלת לאוניברסיטה שרציתי היתה אם הם היו משלמים עליה.
"אז, איפה אתה רוצה שנתחיל?"
"מתמטיקה." הוא שחרר יד אחת מכיס המכנסיים וגירד את ראשו. "המבחן ביום שישי הולך להרוג אותי."
המבחן ביום שישי היה משחק ילדים, אבל סתמתי את הפה. "בוא נתחיל." סימנתי בראשי לעבר שולחן הכתיבה הכבד שעמד בפינת חדר השינה שלי. המחשבה, שנשב צמודים זה לזו, גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. שיט. שכחתי משהו.
"אני אביא עוד כיסא, מהמטבח." חייכתי במבוכה.
"נשמע כמו רעיון טוב." קולין הקניט אותי, והתיישב על כיסא העץ הבודד שניצב בחדרי. יצאתי אל המסדרון, ולקחתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותיי אוויר. קולין רייט, בחדר שלי. ואני מתנהגת כמו ילדה.
הוא רק רוצה שתעזרי לו, טמבלית. הקול הפנימי שלי החזיר אותי למציאות במהירות. עצמתי את עיניי רק לרגע. אני ממש מקווה שלא עשיתי טעות. אני ממש, ממש מקווה שזה לא הולך להתנקם בי. שזו לא איזו בדיחה על חשבוני.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על לפנק לפנק לפנק

  1. רז ביטון הגיב:

    אני כבר ממתינה לוווווווווו

  2. חני מירזאי הגיב:

    נשמע טוב!!!! השאיר לי טעם של עוד….. מחכה בסבלנות 😊😊😊

  3. מקסים וכובש, כהרגלך… מצפה בקור רוח לספר 🙂

  4. מירי הגיב:

    אוווו אין מילים הכתיבה שלך ממיסה מרגשת וכל כך נגישה מתה עליה מחכה כבר לספר הבא לא משנה איזה העיקר שיהיה ספר
    בהצלחה

  5. ילי הגיב:

    הי,
    כל כך התגעגעתי לכתיבתך המופלאה!!! אשמח לקרוא את המשך העלילה.
    ילי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s