חיים שלמים לחיות

חיים שלמים כריכה קדמית

פרק ראשון.
מישהו עלול לפטר אותי.
כמה ספלים עוד אשבור, לפני שבראיין מוס הבעלים יחליט שהספיק לו?
הידיים שלי סופגות את ריח הקפה החזק, בשעה שאני כורעת מול השברים הפזורים על הרצפה ואוספת באצבעות חשופות את החתיכות בכף ידי. זו בטח הכוס השלישית השבוע, והיום רק יום רביעי. בדרך כלל, אני לא כזו מגושמת. למען האמת, אני מלצרית לא רעה בכלל. לא שזו פסגת שאיפותיי בחיים, אבל בגיל עשרים וארבע ועם ההיסטוריה שלי, אני לא רואה בכך כישלון. אני יכולה לספור את ההצלחות שלי על אצבעות כף ידי, והעבודה הזו היא אחת מהן. העובדה שלא גמרתי כמו עוד מסוממת מתחת לאיזה גשר היא חתיכת ניצחון.
יש לי דירה משלי, קטנה ככל שתהיה, ושתי משכורות. החיים יכלו להיראות אחרת לגמרי, אם הייתי נשארת בווגאס ומתפשטת למחייתי, כמו לא מעט בנות שהכרתי.
לפחות הבגדים שלי נשארים עליי, ואני לא מלעיטה את הגוף שלי באלכוהול ובחומרים אחרים כדי להעביר את היום.
את החיים שלי אפשר למיין לפי ריח – קפה וחומרי ניקיון. מלצרות בבוקר, וניקיון משרדים בערב. כשאני מגיעה למיטה, אני צונחת מותשת על המצעים ועוצמת את העיניים, מנסה להשיג כמה שעות שינה לפני המשמרת הבאה.
ניו־יורק טובה אליי שלושה חודשים בשנה. את החורף אני שונאת בכל נים מנימי גופי הרזה, אבל עונת הקיץ היא סיבה לשמוח. אני לא תלויה בחימום בדירה שלי שיעבוד, לא נופלת בגלל השלג שהופך לקרח על המדרכות ולא צריכה להתעטף בשלוש שכבות כדי לא לחלות.
הקיץ טוב אליי, והוא כאן עכשיו, וכל מה שנשאר לי זה לסיים לאסוף את שברי הספל שהחליק מידי, לנגב את הרצפה ולקוות שהטיפים בסוף המשמרת יגרמו לי לחייך.
שעתיים אחר כך אני עומדת דוממת מול השולחן הפינתי ביותר בבית הקפה, זה שצמוד לחלון הזכוכית המשקיף אל הרחוב, ובוהה בשטר שנשכח ליד כמה מטבעות  ועותק של עיתון הניו־יורק טיימס.
מאה דולר. מי, לכל הרוחות, מאבד שטר של מאה דולר בלי לשים לב? מי בכלל ישב כאן?
אני מנסה לאמץ את הזיכרון, אבל בשעה האחרונה עבדתי כמו משוגעת, הגשתי ארוחות בוקר, עזרתי במטבח, ובאמת שאין לי מושג מי ישב על הכיסא בפינה.
"אניטה!" אני קוראת אל הבחורה שמאחורי הדלפק, "מי ישב כאן?"
"בחור!" היא צועקת בחזרה מהפינה הרחוקה, "חליפה נחמדה, שתה קפה, קרא עיתון ולא רצה לאכול!"
הוא, כנראה, לא חכם גדול. כוס קפה עולה גרוש וחצי, וכשהוא יגלה שחסר לו שטר, הוא יחזור לחפש אותו. אני תוחבת את השטר לכיס המכנסיים ומעמיסה על המגש את ספל הקפה הריק, מקפלת את העיתון ומניחה אותו בפינת השולחן.
איך אניטה יודעת שהחליפה שלו הייתה נחמדה?
ניסיון, ככל הנראה. בגיל ארבעים היא בטח מבינה גברים יותר ממני, כי אם להאמין לחצי מהסיפורים שלה, השער המחומצן והחזה המנותח עושים את העבודה. בת ארבעים או לא, לאניטה תמיד יש סיפור על איזה בחור שמחזר אחריה באופן נואש למדי ולא עומד בפני הגזרה הלוהטת שהיא מציגה.
בעיניי, כל החליפות נחמדות, וכולן נראות פחות או יותר אותו דבר. רק צבען משתנה – אפורות, שחורות, את הכחולות אני אוהבת פחות. עם עניבה, בלי עניבה, כתפיים צרות או רחבות. רוב החליפות שנכנסות לכאן מביאות איתן גברים שאין להם זמן, שלוקחים קפה לדרך ויוצאים מהדלת באותה מהירות שנכנסו.
גברים שלא שוכחים שטרות של מאה דולר מאחור.
אני מנערת את המחשבה על הבחור בחליפה שנהג בפזיזות ומציצה בשעון שעל הקיר. רבע לשתיים־עשרה.
יש לי עוד ארבע שעות וחצי לפני שאעלה על הרכבת התחתית ואסע לבניין המשרדים העצום, שממנו פועלת חברת לוג'יקון, שאת משרדיהם שאני מנקה כבר חודש.
בעשר וחצי אחזור הביתה. באחת־עשרה אשן, אם יהיה לי מזל.
ומחר? מחר אעשה את אותם דברים בדיוק.

לפעמים את יכולה ללמוד לא מעט מהתבוננות מעמיקה במשרדו של מישהו. כפי שנוכחתי לגלות, לכל אחד שיטת ניהול שונה, שמתבטאת לא פעם באופיו של חלל העבודה.
יש את אלה שימלאו את השולחן בתמונות משפחה. אם כי, כפי שלמדתי בחיי הקצרים, אין זה מעיד על כך שהם אנשי משפחה נאמנים בכלל. כבר התרגלתי לדפוק על כל דלת משרד שאני עומדת לפתוח בלי להתייחס לשעה. זאת אחרי שנאלצתי לראות במו עיניי את מנהל השיווק של החברה גוהר מעל בחורה אדומת שער, שלא מזכירה את האישה הברונטית שחייכה אליו מהתמונות שהיו פזורות על הרצפה לרגליו.
הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים שלי, התנצלתי אלף פעמים ויצאתי מהדלת, משכנעת את עצמי שהוא גרוש או פרוד או אלמן.
מה שהוא היה זה בוגד סדרתי, כי שבוע אחר כך, ראיתי בחורה כהת שער חומקת מהמשרד שלו ומסדרת את חצאית המיני שלה, מה שלא הותיר מקום לספק.
מעניין אם המנכ"ל יודע מה המנהלים שלו עושים כאן אחרי שעות העבודה או בשעות העבודה. אולי הוא בדיוק כמוהם?
עדיין לא פגשתי אותו, אבל במשרד שלו אין תמונות משפחה. במשרד שלו אין תמונות בכלל. הוא צבוע לבן, כמו הלובי העצום והמסדרונות, כאילו מישהו ניסה בכל כוחו לבטל כל סממן של אנושיות. שולחן ישיבות גדול מעץ כהה ניצב בחדר הסמוך, ודלת זכוכית מפרידה בינו לבין המשרד המרווח. על שולחן העבודה עומד צג מחשב, ועל הקירות מודבק טפט, מהמכוערים שראיתי. 
אם החברה שלו כל כך מצליחה, אולי היה צריך לשלם למעצב שהיה בוחר טפט… אחר?
אני דופקת על דלת משרדו של המנכ"ל. אין תשובה. אני דופקת שוב, רק כדי לוודא שאני לא עושה בושות, אבל שום קול לא נשמע. אני פותחת את הדלת, מחזיקה אותה פתוחה ברגלי ודוחפת פנימה את עגלת הניקיון.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לנגב אבק, לשאוב את הספות שמסודרות בריש לאורך הקיר ואת השטיח המכוער, וללכת הביתה. הרגליים שלי יודעות מה השעה גם בלי שאבדוק בשעון. כלום לא השתנה מאז שהייתי כאן אתמול, חוץ מהעובדה שמישהו שכח לכבות את האור, ואם לא אני, האור היה נשאר דולק עד מחר.
אני מושכת את כבל החשמל הארוך, מייצבת את שואב האבק על הרצפה ומחברת אותו לשקע. בלחיצה אחת על הכפתור אני מפעילה אותו ומתחילה לשאוב את הספות הבהירות. לא פעם תהיתי איך נראים החיים ממרומי הקומה השלושים. רק ממבט חיצוני על הבניין אפשר לנחש ששכירות חודשית עולה הרבה, יותר משאי פעם יהיה לי. חברת לוג'יקון שוכרת את הקומה כולה, מה שרק גורם לטפט המכוער להיות טעות, שלא הייתה צריכה לקרות.
אני אולי לא שוכרת קומה שלמה בשום מקום, והדירה שלי פצפונת, אבל היא לא מכוערת. היא ביתית וחמימה, עד כמה שדירת מרתף עם שני חלונות שפונים לחומה יכולה להיות.
יש לי תמונות על הקיר, מצעים שקניתי במבצע ומקרר ריק, כי כשאני חוזרת מהעבודה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לאכול. את ארוחות הבוקר והצהריים אני חוטפת בבית הקפה על רגל אחת, וארוחת ערב היא בזבוז זמן.
אני עוברת לשאוב את השטיח ומתקדמת לאחור מהפינה אל השולחן המשרדי, כשהשואב מפסיק לעבוד. עדיין יש אור במשרד, מה שגורם לי לסובב את הראש אל השקע ולהחוויר. אני לא לבד.
אני אמורה להיות לבד, אבל התקע של השואב לא בשקע, הוא מתנדנד מידו של גבר במכנסי חליפה שחורים, שעומד יחף ובחזה חשוף. המבט מעיניו השחורות קודח לתוכי, שערו בצבע דבש ונראה לח כאילו הרגע נחפף. רגע אחד, הוא יצא מהמקלחת?
אני מסובבת את ראשי לאחור במהירות כדי לגלות מאחורי השולחן המשרדי דלת פתוחה. לולא הטפט המכוער, הייתי שמה לב שהיא שם, נחבאת מפניי.
"סליחה…" אני מסובבת את ראשי חזרה ומתחילה לגמגם בלי אוויר, "דפקתי. פעמיים דפקתי על הדלת."
"פעמיים," הוא חוזר אחריי בקול נמוך, מבטו גורם לי להתכווץ.
הוא הולך לפטר אותי. כמה פשוט יהיה לבקש מחברת הניקיון לשלוח מישהי אחרת שלא ראתה אותו חצי עירום?
"פעמיים." אני בולעת רוק מול החזה החלק והשרירי שלו. "אני נשבעת."
"את נשבעת." הוא מטה את הראש אל כתפו, עדיין אוחז בתקע של השואב.
"אני אעזוב, אני באמת מצטערת." אני מתחילה למשוך בעדינות בכבל החשמל, אבל הבחור האימתני מסרב לעזוב אותו.
"לא סיימת."
"זה פשוט לא היום שלי," אני נאנחת בשקט.
"חשבתי שזה דווקא היה יום מוצלח." הוא מחייך חיוך קטן.
בטח, אני יכולה לדמיין שהיום שלך היה מוצלח למדי. כמה עסקאות סגרת? בכמה מיליונים?
"תראה, מר…" אני קולטת שאין לי מושג איך קוראים לו. על הדלת שלו אין שלט, מה שרק משכנע אותי שוב שהמעצב שלו עשה עבודה מחורבנת. לאיזה מנכ"ל אין שלט על הדלת?
"מאיו," הוא משלים את המשפט שלי, "סקוט מאיו."
"מר מאיו." אני מושכת בעדינות בכבל החשמל בשנית בניסיון עקר ל
רמוז לו שישחרר אותו ואותי מהתסבוכת.
"כן, גברת היל." המילים שלו משאירות אותי פעורת פה באופן מביך."אתה יודע איך קוראים לי."
"כן, מדיסון."
הוא יודע את השם שלי. מה עוד הוא יודע, ויותר חשוב למה, לעזאזל?
"אני לא מבינה." אני באמת־באמת לא מבינה מה קורה כאן.
"את לא חושבת שאתן לכל אחד להיכנס למשרדים שלנו בלי בדיקת רקע בסיסית," הוא עונה בטון מקניט.
"אני המנקה," אני עונה לו באותו טון בדיוק.
"שירותי ניקיון הם דרך מצוינת להכניס חפרפרות לעסק המתחרה."
"אתה קורא לי חפרפרת?" אני נעלבת עד עמקי נשמתי.
"לא, מדיסון. אני יודע שאת לא חפרפרת.""תודה באמת."
"את בת עשרים וארבע, מלצרית בבית הקפה, לא רחוק מדירת המרתף שלך, וקיבלת היום טיפ של מאה דולר."
"על מה אתה מדבר?" אני מכווצת את מצחי, בתקווה שהמוח שלי יחזור לעבוד במתכונת רגילה.
"הטיפ שהשארתי לך. כמה ימים בשבוע את עובדת, שישה?"
"שבעה," אני מצליחה לענות, "אתה זה ששכח את השטר על השולחן?"
"אני לא שוכח שטרות על השולחן." הוא צוחק בשקט. "את באמת עובדת שבעה ימים בשבוע?"
אתה באמת הולך לעמוד פה בלי חולצה עם התקע של השואב ביד ולדבר איתי על המשמרות שלי בבית הקפה או על ריגול תעשייתי?
"מר מאיו," אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי.
"סקוט."
"כל עוד אתה משלם את המשכורת שלי, אתה מר מאיו."
"למען הדיוק, חברת הניקיון משלמת את המשכורת שלך, אז סקוט." הוא נהנה להשתעשע, בזמן שאני בקושי מצליחה להרגיע את הרעד שאוחז ברגליים שלי.
אני לא בחורה תמימה, בטח לא בתולה, ראיתי בחיים הקצרים שלי גבר או שניים בלי חולצה. גם בלי מכנסיים, אם נהיה כנים לרגע. אז למה, לכל הרוחות, החזה שלו נראה ככה? ולמה הוא שולח את הרעד הזה אל הרגליים שלי, ואת הכיווצים האלה לבטני?
"אז, סקוט," אני מצליחה לאסוף את המחשבות שלי, "עקבת אחריי לבית הקפה?"
"אני לא צריך לעקוב אחרייך, אני יודע איפה את עובדת."
"נכון," אני ממלמלת בעצבנות. "אתה יודע איפה אני עובדת ואיפה אני גרה, כי אתה פרנואיד שמשאיר למלצריות טיפים שמנים, כדי שלא ימכרו את הסודות של החברה שלך למתחרים או משהו כזה."
אם הוא לא פרנואיד, הוא סתם מטורף באריזה ממש, אבל ממש, אטרקטיבית. זה מה שכסף קונה בימינו? גזרה לוהטת ומכנסיים שנופלים מהמותן ונשפכים על רגליים ארוכות?
"אני לא פרנואיד." נראה שהוא מסרב להיעלב. "אני זהיר, והסודות שלי נעולים היטב. את יכולה ללכת הביתה עכשיו." הוא שומט מידו את כבל החשמל שצונח אל השטיח.
"אם יש לך מקלחת במשרד, אני צריכה לנקות גם אותה?" אני סוף־סוף יכולה לגלגל חזרה את הכבל ולברוח מכאן.
"לא, את לא." הוא מניד בראשו, ושער הדבש שלו, שהספיק להתייבש מעט, מקבל חיים משל עצמו, זז בעדינות עם תנועת הראש.
"אתה בטוח?"
"אני בטוח," הוא עונה בקול יציב.
"באמת דפקתי על הדלת. פעמיים," אני מבהירה שוב.
"לא הייתי שומע גם אם היית דופקת שלוש."
"אני מצטערת על אי הנעימות." אני שולחת את היד לכיס המכנסיים שלי ושולפת את שטר מאה הדולר. "ואני לא חפרפרת, אתה לא צריך לשלם לי."
אני מושיטה אליו את השטר באצבעות רועדות. הייתי יכולה לקנות משהו בכסף הזה, הרבה דברים. אני מחזירה לו אותו בהתקף של טירוף או של אגו או של משהו אחר, שאני עדיין לא לגמרי מבינה.
"הכסף שלך." הוא מרים ידיים בסירוב מוחלט.
"לא תודה." אני מניחה את הכסף על השולחן המשרדי העצום ומסיימת לגלגל את כבל החשמל.
"קחי את הכסף, מדיסון." קולו צונח, הופך תקיף וחסר סבלנות.
"למה?" אני נוחרת בבוז, "כדי שתרגיש יותר טוב עם עצמך?"
"כי את צריכה אותו," הוא חושק שיניים, "יותר ממני."
"אני לא מקבצת נדבות." אני מעמיסה את השואב על עגלת הניקיון. "ולא צריכה טובות. אתה מוזמן לתרום את הכסף למישהו אחר אם אתה לא צריך אותו."
"אני תורם במקומות אחרים," הוא מעביר משקל מרגל לרגל, "קחי את הכסף."
"לילה טוב, מר מאיו." אני נועצת מבט אחרון בגבר החסון והלוהט שמתעקש להתייחס אליי כמו להומלסית.
"מדיסון," קולו מזהיר.
"אשמח מאוד אם לא תפטר אותי." אני דוחפת את העגלה לעבר הדלת, שאותה הוא פותח עבורי.
"אראה אותך מחר," הוא ממלמל כמעט לעצמו.
"אם אתה חייב," אני עונה בתסכול. מטומטמת, הייתי צריכה את הכסף הזה.
"לילה טוב." הוא מחכה עד שאני יוצאת מהדלת ומחזיק אותה פתוחה, עיניו הכהות עוקבות אחרי כל תנועה שלי, כשאני דוחפת את העגלה במסדרון.
אני מגיעה אל הלובי, מסובבת את העגלה שמאלה ודוחפת אותה אל מעבר לפינה, משאירה את המנכ"ל של חברת לוג'יקון עומד בפתח דלת המשרד שלו ומתקדמת אל המעלית.
חדר השירות ממוקם בקומת הכניסה, לשם אני צריכה להגיע. שם אשאיר את העגלה, אנוס על נפשי ואתפלל לאלוהים שמר מאיו לא יפטר אותי.

****
רוצות לקרוא את ההמשך?
www.dvashbooks.co.il

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s