הסלט של דודה מרגרט

נתחיל ראשית בוידוי- דודה מרגרט היא בכלל לא דודה שלי. מה שלא מונע ממני להכין דרך קבע את הסלט שלה, שאת המתכון שלו הוצאתי בעינויים מבת כיתתי האהובה. (לא באמת, ענבל היא מאלו שמנדבות את המתכונים שלהם בלי בעיות בכלל, והיא גם מעצבת תכשיטים שנכנעת לגחמות שלי בכל פעם שקופץ לי איזה רעיון לראש ואני מתקשרת אליה עם ה"תקשיבי, את חייבת להכין לי" שלי).

הסלט הזה הוא הפתרון המושלם בכל פעם שמזמינים אותי להביא משהו לאן שהוא, בכל מפגש או התכנסות, או סתם ארוחת ערב שאני מוזמנת אליה ולא רוצה לבוא בידיים ריקות (אני בדרך כלל לא באה בידיים ריקות. זה חינוך האנגלי הזה שלי).
אז מה לי ולמתכון שלה? הכל בזכות אותו מפגש פסגה\כיתה שערכנו  בנירים לפני שנים, (אותו קיבוץ בדרום הרחוק שבו גדלה והתחנכה yours truely), עליו ניצחה בת כיתתי היקרה. המפגש התקיים בבית הילדים האגדי שבו גדלנו, מה שנתן גם המון מקום לילדודס שלנו לשחק וגם היה בזה משהו סוריאליסטי שהנה חזרנו כולנו בזמן לאותם ימים (חשוכים) שהם בילינו את (מיטב) שנותינו באותם מטבח\חדרי שינה\כיתה\רחבה\גבעה וכו'. ואחרי כל האוכל, העל האש, הקינוחים, השתיה והפיצוחים, כל מה שרציתי היה המתכון הסודי (לא באמת) של סלט הכרוב. לאחר שעות של עינויים (לא באמת בכלל) הסכימה ענבל להסגיר את המתכון לסלט ולרוטב הסודי (סתאם) של הסלט של דודה מרגרט- הדודה שלה.  אז ככה זה הולך:

חותכים כרוב שלם.
מקפיצים במחבת את כל הגרעינים שיש בבית- שומשום, צנוברים, בוטנים, אגוזים, חמניות וכו'. שמים בכלי להתקרר.

הרוטב:
רבע כוס חומץ בן יין
רבע כוס שמן רגיל- לא זית.
שתי כפות סילאן או דבש (או סוכר, גם הולך, רק לערבב היטב עד שנמס).
מערבבים את הרוטב בכלי עם מכסה- כזה שאפשר לשקשק.
שופכים את הרוטב ואת הגרעינים על הכרוב ממש לפני ההגשה.
והשוס של כל השוסים, זה שהופך את הסלט הזה מסתם עוד סלט כרוב לסלט חגיגי (אני אוהבת חגיגי!)- נודלס. מה? אתם שואלים. נודלס. חבילה של נודלס שמקווצ'צ'ים (יענו, מועכים), לפני ההגשה ומפזרים לתוך הסלט. אפקט הקראצ' אני קוראת לזה. שוס, כבר אמרתי?
והנה לכם- סלט כרוב חגיגי בכלום עבודה. מושלם, נכון?

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה מתכונים | כתיבת תגובה

זהב (ודיו)

הרשומה הבאה מוקדשת מתחילתה עד סופה לאישה אחת מיוחדת מאין כמוה שנכנסה לי עמוק ללב בשנה האחרונה. שחינכה אותי מחדש, שהזכירה לי מילים כמו חוזק ונשיות, שהתמוגגה בכל פעם ששמתי מייק אפ, והיא האשמה העיקרית שבגללה יש לי בתיק דרך קבע גלוס, או אודם, או שניהם 🙂
דיאנה סוסנר, המלכה האם, האישה והאגדה, וגורו האופנה שלי.
(בלוג נפרד על מסע הקניות האחרון שלנו, ששדרג את ארון הבגדים שלי והכניס לתוכו לראשונה בחיי ז'קט, ממש בקרוב).
אז ככה, כפי שציינתי בשנה האחרונה גיליתי את חיבתי הגדולה לתכשיטים, עובדה שעלולה היתה לעלות לי הרבה כסף, אלמלא חיבתי הידועה לא פחות, למציאות ומחירים זולים. מה רבה שמחתי כאשר אני מוצאת משהו שאני אוהבת, שעולה… נו, איך לומר זאת? גרושים.
הקו המנחה הוא בעיקר שילוב של זהב (לא אמיתי, אפשר להירגע), ושחור. עור, בדים, אבנים, העיקר הצבע. משהו בשילוב שלהם פשוט עושה לי את זה בעין, בלב, ומשמח אותי. התכשיט הראשון שקניתי אמנם לא ענה לקריטריון של מציאה, הוא עלה לא מעט (כמה מאות שקלים למען האמת), אבל אהבתי את העובדה שיכולתי לבחור מה לחרוט עליו, והוא הצמיד הראשון שקניתי. אפשר לבחור לחרוט מה שרוצים, שמות או כמה מילים. רכשתי אותו מחברת  jon jon jewel  תמצאו אותם בפייסבוק, או באתר שלהם.
1238278_676301092381655_455801560_n

באחת הנסיעות הרבות שלי לתל אביב מצאתי בקניון עזריאלי את חנות topten accessories, שבדיוק בדיוק חיסלה את הקולקציה הקיימת במחיר המטורף 19.90 ש"ח לפריט. מיד התחדשתי בשתי שרשראות חדשות, וזאת האהובה עליי משתיהן.

1798460_1423060324604859_704375848_n

ואיך אפשר בלי החנות האהובה עליי בעולם כולו, פריימארק, שהרביצה קולקציה ענקית בשחור וזהב, השרשרת הזו עלתה לי בלונדון 30 ש"ח, והמילה מושלמת פשוט יושבת עליה בול.

IMG-20140503-WA0004

ואם כבר פריימארק, אז גם הסניף בברצלונה לא אכזב, וכמו שאמרתי, אני לא עומדת בפני מציאות, בטח לא כשהמחיר שלהן נע בין 7.5 ל 10 שקלים. אז למה לקנות אחת אם אפשר שלוש? 🙂

20141103_162733

כפי שאתן רואות, אני לא עומדת בפיתוי. וגם אין סיבה, אפשר להתפנק בגרושים, זה משמח ומרגש באותה המידה! ככה זה כשהקיבוצניקית שבי מגלה את נשיותה, ואת חיבתה לכל הבלינג בלינג. המשימה הבאה: טבעות 🙂

| תגובה אחת

אתה המנצח האמיתי.

את הפוסט הבא, פרסמתי בפייסבוק בדיוק לפני שנה, בחג הפורים. אני אוהבת אותו במיוחד ומוצאת לנכון לשתף אותו כאן.
"ילד יקר של אמא. חג הפורים שחגגנו היום הוציא ממך הרבה דמעות. עמדת מול הבמה, כשחברייך עולים ומציגים את התחפושות שלהם בתחרות התחפושות, הגלימה של הארי פוטר היתה אצל אבא שאותו לא מצאת, ונשארת בצד, ואחר כך מיררת בבכי, על שפספסת את ההזדמנות שלך לזכות.
אני, שהגעתי אחר כך, מצאתי ילד זועם וכועס, ובוכה, כל כך בוכה, על ההחמצה והאכזבה יותר מהכל. הלכנו הביתה, נרגענו, ישבנו לשולחן לאכול. ואני סיפרתי לך למה בעיניי אתה זכית אפילו בלי להשתתף.
עד גיל שלוש סירבת להתחפש. לא יכולת ללבוש שום דבר חוץ מטרנינג רגיל וחולצה ללא הדפס. ככה זה כשהעור שלך יותר רגיש משל אחרים. למסיבות מעולם לא הלכת, כי המוסיקה הרועשת היתה יותר מדי, ככה זה כשהשמיעה שלך יותר רגישה משל אחרים. את החגיגות בגנון בילית במרפסת כי ראית את הבידורית וידעת שעוד מעט יפעילו אותה, וידעת מה זה אומר. חנוכה נחגג בחושך, גם אותו בילינו בבית, זה מה שהיה הכי נכון לך. טיולים לרפת או למשק החי דרשו מחשבה, זכית בצוות חינוכי מדהים, שידע שאתה צריך להיכנס מהשער האחורי, כי אתה חושש מהכבשים. לפארק השעשועים בא- לגן סירבת ללכת, המוסיקה והמתקנים היו רועשים מדי, והבובות ביום העצמאות גרמו להתקף חרדה שבו נעצת בי את ציפורנייך.
אתגרת אותנו לאורך כל הדרך, ואנחנו עמדנו לצידך, וראינו אותך גדל, בקצב שלך, ומתגבר על כל מכשול וכל פחד שהופיע. ביום שקיבלתי תמונה שלך מהגן, מאכיל את הפרות ברפת, בכיתי, דמעות של אושר גדול. כמה גדלת ילד יקר של אמא.
בפורים השנה בחרת בתחפושת שהתאימה לך, גלימה שאתה יכול ללבוש על בגדייך הרגילים, האהבה שלך להארי פוטר לא יודעת גבולות, והאהבה שלי אלייך לא יודעת גבולות. לא חששת להשתתף במסיבה, שום רמקול לא מפחיד אותך יותר, גם לא בובות ענק. ניצחת, גם אם לא עלית לבמה. גם אם לא זכית בתחרות ההיא, אתה המנצח ילד אהוב, ושום תחרות תחפושות לא תיקח את זה ממך. לא את הרגישות שלך, ולא את הצחוק שלך. אתה מספר אחד, תאמין לי, היו לי שמונה שנים ללמוד את זה כל יום מחדש. ואתה לא צריך פרסים, אתה הפרס הגדול מכולם. אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה. אמא."

| 3 תגובות

קבענו להבדק!

חלזונות. חלזונות. בכל מקום, חלזונות. ככה זה הרגיש בשבוע שעבר, עת הוצף הפייסבוק שלי בסטטוסים מזדחלים, מרוחים בחמאה על רצפת המטבח. חודש המודעות לסרטן השד או משהו כזה. זה מה שאמרו לי, בעוד אני מתקשה להבין את הקשר שבין נשים בשקי שינה והציצי שלי.
אז אמרו שאין לי חוש הומור (לא נורא, אמרו עליי בעבר דברים גרועים מזה, מה זה כבר חוש הומור), ואמרו שכל מודעות היא חשובה, (אין לי ויכוח על זה בכלל, זה לא ה"מה", זה ה"איך").
סרטן זה לא מצחיק. ירים את ידו מי שלא מכיר לפחות אדם אחד שהמחלה הזו נגעה בו. זה בכל מקום, לא פוסח על איש. גברים, נשים וילדים. הסרטן לא מבדיל, לא מפלה. לא באמת אכפת לו. הוא כאן, בכל מקום, ואני לא באה להפחיד, רק מציינת עובדה. הוא כאן, באחוזים הולכים וגדלים, ואנחנו מתעסקים בחלזונות.
אז תסלחו לי אם אני לא צוחקת, אם אני רוצה קמפיין אחר. כזה שמעודד נשים להבדק. להרים את הטלפון ולקבוע תור, ולהתקשר לאמא או לחברה ולשאול מתי נבדקו בעצמן. בדיקה מצילה חיים. סטטוסים מטופשים- קצת פחות. לכו לרופא הציצי שלכן, לכו לרופא הנשים שלכן. תעשו פ.א.פ, תעשו אולטראסאונד שד, או ממוגרפיה אם אתן בסיכון. אל תדחו את זה למחר או למחרתיים, תעשו את זה היום.
זה הקמפיין שהייתי רוצה לראות. נשים ועוד נשים, שלוקחות אחריות על הגוף שלהן, על החיים שלהן, שמקדימות להבדק.
אני קבעתי תור. ואתן?

| תגובה אחת

בלוג איט!

אנחנו משוגעות. נשבעת לכן, משוגעות, אין דרך אחרת להסביר את הטירוף הזה שאני וחברותיי לעולם הבלוגים לוקות בו. טירוף, שכרוך בכתיבת בלוג. אתם יודעים מה, עזבו כתיבה. לכתוב זה החלק הקל. ולבחור תמונות וקישורים, בעיקר אם את מסקרת אופנה ותרבות כמו רוית ליפשיץ ציון המדהימה,

10603802_10152785120984929_598987836983038013_n

או מרימה הפקת אופנה בעצמך, אחת לשבוע כולל המלצות קוסמטיקה ואופנה כמו דיאנה סוסנר אהובתי, ששמה עין בשבילי על הדברים הכי שווים,

_V1Q0207

או הולכת עם האמת שלך, זו שאומרת שאנחנו מושלמות כמו שאנחנו, ושיקפוץ העולם, כמו זוהר וסילויסקי. שהכרתי במרחבי הרשת ונכנסה לי עמוק ללב.

10409661_634463800032855_1549790389815427634_n
אנחנו משוגעות, מונעות על ידי תשוקה לדבר, והדבר הזה דורש זמן, והשקעה ומאמצים. הכל כדי שיקראו אותנו. הכל כדי שהמילים שלנו יתגלגלו החוצה, מאיתנו, אל הרשת, אל העולם. כי אנחנו נשים שמאמינות שיש לנו מה להגיד, ואנחנו לא יכולות לשמור את זה בבטן. גם אם יש לנו בבית ילדים, ואנחנו עובדות בעוד עבודה, וכותבות לתוך הלילה. המילים חייבות לצאת, ולהישלח ליקום, כמו מאיה אדרי שלי, שמשתפת אותנו בכנות הבלתי מתפשרת שלה, במירוץ הזה שנקרא החיים.

10615363_10205639292206848_6924419584376675212_n

אז אם אתן עוקבות, אחרי הבלוגרית ההיא שמדברת אליכן, שעושה לכן את זה, תתמכו. עזרו להפיץ את הבשורה, תעשו שיתוף, ותעבירו את זה הלאה. זה הכל. קליק קטן, עוד קצת חשיפה, פרגון חינמי מלא אהבה. תעבירו את זה הלאה, כי זו דרכינו להמשיך ולכתוב.

| 2 תגובות

חמישים גוונים ושריטות. (אין ספויילרים!)

בהתחלה, נשבעתי שלא אראה את הסרט. וסירבתי להצעות להצטרף להקרנות שלו, וסירבתי לכרטיסים שהשיגו לי חברות. רציתי להשאר עם הספר, ועם הדמויות שהיו לי בראש, כי בשבילי, זה היה מושלם, יותר ממושלם. ואז נשברתי, והחלטתי שאם כבר- אז כבר. וסגרתי אולם להקרנה פרטית, עם שלושים חברות. אינטימי כזה, מפנק. והתרגשתי, והתאפרתי, ויצאתי מהבית כשבבטן פרפרים. ואז התיישבתי, בכיסא שלי, והתמונות התחילו לרוץ, וכל מה שחשבתי עליו זה, לא ככה. לא ככה את צריכה לראות אותו. לכי הביתה, עכשיו.

כי בשבילי, פיפטי, הוא לא סתם ספר, והוא לא סתם סרט. ושיקפצו לי כל המלעיזים שאת דעתם אני לא מחשיבה. פיפטי, הוא המקום שבו הכל התחיל בשבילי, הוא השריטה ההיא, העמוקה, שגרמה לי להתיישב ולכתוב. והוא הצלקות ששנינו נושאים (הוא על החזה, אצלי הן על המפרקים), והוא כל הפחדים שלי כולם. הרצון להיות אהובה, והשאלה מי אני ומה אני שווה. והוא אישה אחת, באנגליה הרחוקה, שעשתה את מה שלא עשתה אף אחת לפניה, שגרמה לי להאמין שחלומות מתגשמים. הוא התשוקה לי למילים, והוא טליה ובן, ותחרה וצבע, והוא הקו החוצה את החיים שלי: לפני חמישים גוונים, ואחריו. כי משהו קרה לי שם, בטרילוגיה ההיא. משהו שמילים לא יכולות לגמרי להסביר, משהו גדול, ששינה לי את החיים.

942578_472649326143069_562573000_n

שלושים שניות התלבטתי. בעבר, הייתי נשארת בכיסא שלי, מתביישת לקום. הייתי נשארת שם, ורואה את הסרט, וכועסת על עצמי שאני לא מעזה לקום ולצאת, ומה יגידו, ומה יחשבו. אבל אני לא הנערה ההיא יותר, ואני לא האישה ההיא, שמרותקת לכיסא בלי יכולת לזוז. אספתי את המעיל שלי, ואת התיק, וחמקתי החוצה. ונתתי להקלה לשטוף אותי, עשר דקות אחרי שהסרט התחיל. ישבתי לקפה, עישנתי סיגריה, וידעתי שקיבלתי החלטה נכונה. לראות את פיפטי בבית. לבד, עם הצלקות שלי. עם הבטן שלי שנקשרה בשניה שכריסטיאן הופיע על המסך. כי כל מבט מיוסר שלו, מייסר אותי גם. ואני רוצה להתייסר בפרטיות. ואני רוצה לראות ולבכות, ולהרגיש איך זה חוצה את הגוף שלי. איך זה מנער אותי שוב, כמו אז, כמו שעשו לי המילים בספר.

ולא אכפת לי שיחשבו שאני משוגעת. (יש לי ניירות מהרופא). ושיגידו שנסחפתי, זה רק ספר, זה רק סרט, זה רק חמישים גוונים. אלו החמישים גוונים שלי. חמישים גוונים שהפכו אותי למי שאני היום. האישה ההיא, שלא מתביישת, לכאוב ולצרוח ולקום וללכת. האישה שאני.

| 9 תגובות

איך עושים את זה?!

בחודשים האחרונים אני נתקלת לא מעט ביוצרים ויוצרות בראשית דרכם ששואלים אותי, אז איך עושים את זה? איך מגיעים מקובץ על המחשב, למדפי החנויות. זו שאלה מצוינת, ואני מנסה לענות כאן לכולם במרוכז, כשכל מה שנכתב פה משקף את דעתי האישית בלבד, וחשוב לזכור שלכל יוצר הדרך שלו, והיא הנכונה לו ביותר. זו דרכי:

שלב ראשון: סיימו לכתוב. פונים אליי לא מעט יוצרים שעדיין נמצאים בתוך תהליך הכתיבה עצמו. הרצון להשמע, או להקרא, בוער בהם. המדיות החברתיות קורצות להם, והן קרובות וזמינות ויש בהן מאגר קוראים שרק מחכה ליצירה הבאה. אני עונה לכולם, קודם כותבים. מסננים את הרעשים החיצונים, למרות הרצון העז, ופשוט כותבים בלי הפרעות. סיימתם לכתוב? תנו לכמה חברים לקרוא. ובקשו בכל לשון של בקשה, שיתנו לכם ביקורת. מה עבד, מה לא עבד, שיתקנו לכם שגיאות כתיב, שיעירו הערות. פנו למי שאתם יודעים שתקבלו ממנו דעה כנה, לא רק מחמאות. כי המטרה היא להבין מה חסר או מה צריך עוד עבודה, גם אם הספר נפלא.

picjumbo.com_HNCK4040

שלב שני: מה אני רוצה? אני האמנתי בכל ליבי, ומאמינה עדיין, שהדרך הנכונה עבורי היתה למצוא הוצאה. נכון, בהתחלה עשיתי הכל לבד, אתר אינטרנט, פייסבוק, ואחר כך מכרתי את הספרים בהוצאה עצמית, אבל כל זה היה על מנת להגיע ליעד שלי, שהיה למצוא לתחרה וצבע בית חם. בית שיעניק לו את העריכה שחשבתי שהוא זקוק לה, בית שיעניק לי כלים מקצועיים לעתיד. אני רציתי הוצאה ורציתי להגיע לקהל כמה שיותר גדול, גם במחיר רווחים יותר קטנים. זה היה משני. חשוב, אבל משני. כסופרת רציתי שיקראו אותי. רציתי לגעת, בכמה שיותר אנשים. אבל, מה זה בעצם אומר, למצוא הוצאה?

שלב שלישי: לקחת נשימה עמוקה. אם החלטתם שגם אתם, רוצים לחפש הוצאה לאור, קחו אויר. זה לא זבנג וגמרנו. תמיד נשארת האופציה להוציא את הספר לבד, בהוצאה עצמית. אבל אם כל מה שמפריד ביניכם לבין הוצאה לאור זה חוסר היכולת לחכות, חבל. תחשבו על זה שוב.
בשבילי הוצאה עצמית היתה כלי להשגת המטרה. לא המטרה הסופית. כלי לעשות רעש, ליצור באז. דברים היו שונים לפני שנה וחצי, העולם הדיגיטלי היה בחיתוליו, כיום המצב שונה, וחשוב להבין שיתכן שאם תוציאו את הספר לבד, הוצאות יוותרו עליו. גם אני, שלחתי את כתב היד להוצאות. וחיכיתי.

146H

זה לא קל, לחכות. וזה מבאס לקבל תשובות שליליות, אבל זו הדרך. שולחים, ומחכים. גם חצי שנה. זה שווה את זה, כל כך שווה את זה. שווה כל דקה של עריכה, כל שיעור שאפשר ללמוד אחר כך מאנשי המקצוע שיעבדו איתכם על הספר. אי אפשר למדוד את זה בכסף, זה שיעור לחיים. לראות את תחרה וצבע, מתחיל בנקודה אחת ומזנק למעלה, לראות את העריכה הלשונית של שפרה רווה מעיפה אותו למקומות שלא היה בהם, לשמוע את התובנות של ורד וגלי העורכות המופלאות שלי בהוצאת א(ה)בות, לנהל שיח על כל פסקה, על כל מילה, אני יודעת שרק בזכותן אני הסופרת שאני היום.

שלב רביעי: נמאס לי לחכות. אני רוצה כאן ועכשיו.
לכו על זה. תכלס, אם זה מה שנכון לכם, לכו על זה, רק לכו על זה בגדול. אפשר להוציא ספר לבד, השאלה היא קודם כל כלכלית, כמה כסף אתם רוצים ויכולים להשקיע, ואחר כך, כמה זמן. כי להוציא ספר לבד זו עבודה במשרה מלאה, לא פחות. אם אין לכם יחצ"ן או משווק, אתם צריכים לעשות את זה לבד. בכל דרך אפשרית, אין רעיון רע. אפשר למכור רק דיגיטלי, אפשר להדפיס, אפשר לקחת מפיץ ולהגיע לרשתות. הכל שאלה של רצון. אה, וכסף, כבר אמרתי? אם בחרתם לערוך את הספר, תעשו את זה כמו שצריך. אני מאמינה שכל ספר צריך עריכה, כי לסופר אין דרך לערוך את ספרו לבד. הוא קשור מדי לדמויות ולמילים, הוא יתקשה לראות מה צריך להוריד, או איפה להוסיף, לפעמים משהו מובן לנו בראש אבל לא מצא את דרכו אל הדף ותפקידו של העורך בין השאר הוא להציף את זה. לראות איפה לחזק, ואיפה אפשר לצמצם. איפה דברים לא ברורים, או לא מדויקים מספיק. לוודא שיש עקביות, שיש זרימה נכונה של הטקסט והעלילה. עבודת עריכה היא מקצוע, וסופר הוא סופר. לא עורך. האם אפשר להוציא ספר לא ערוך? התשובה היא כן. אפשר. השאלה היא האם זה נכון. לכם, ואחר כך, לקוראים שלכם. זה הכל.
סיימתם הכל? תקראו את הספר שוב. ושוב. עשו הגהה ועוד אחת. הספר שלכם, צריך שתתייחסו אליו ברצינות כי אתם רוצים שבסופו של דבר גם הקוראים שלכם יתייחסו אליו ברצינות. וספר עם שגיאות הקלדה -מבאס.

מה השלב החמישי אתם שואלים? תלוי מה בחרתם. אם מצאתם הוצאה, תכנסו לתהליך עבודה  שסופו בבית הדפוס ובחנויות. תוכלו לבחור אם לשווק אותו עוד, ולתת לו פוש בפייסבוק או בכל דרך אחרת, אבל כך או כך, הספר שלכם על המדפים ועכשיו המטרה למכור. לרוב ההוצאות יש מערכת יח"צנות והם יעבדו איתכם.
אם הוצאתם לבד, העבודה מתחילה עכשיו מחדש. שווקו אותו, דברו עליו, תפגשו עם קוראים, נסו להגיע לכלי התקשורת (לא קל), תעשו רעש.

השורה התחתונה שלי? אני מאמינה בהוצאות הספרים. באנשים שזהו המקצוע שלהם, שמאמינים באהבת הספר, שמאמינים ביצירה וביוצרים. אני יודעת שיש בתחום אנשים שעושים ימים כלילות כדי להביא לקהל הקוראים את הספרים הכי טובים, את התרגומים המוצלחים ביותר, באיכות הגבוהה ביותר. ואני יודעת את זה כי פגשתי אותם. את האנשים שמאחורי הקלעים שכל מה שמניע אותם זה האהבה והאמונה בעולם הספר. אז כן, אני חושבת שסופר צריך לנסות למצוא הוצאה, לעשות עריכה טובה, לקבל ליווי והדרכה של מי שזה המקצוע שלו. וזכיתי, זכיתי בבית החם שלי בהוצאת א(ה)בות, שאין כמותן. שיודעות מתי לעטוף אותי ומתי לדחוף קדימה. על מה להתעקש ואיך להסביר לי כך שאבין. זכיתי, ואני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה לי. אז, מה הבחירה שלכם?
נובמברקולאז': דנה לדרמן אזולאי.

| תגובה אחת